פרשת בהר

דפי מאורות (5772-32)
"לתפוס את הרגע"
 
מצוות השמיטה והיובל פותחות את פרשתנו. ידועה שאלת חכמינו בתורת כוהנים על הפסוק הראשון בפרשה: "וידבר השם אל משה בהר סיני לאמור" (ויקרא כה, א) ומה עניין שמיטה אצל הר סיני? משיבים חז"ל: "אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודיקדוקיהן מסיני".
 
 
עדיין מתבקשת השאלה מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה כדי ללמדנו שכלל תרי"ג המצוות נאמרו לישראל בהר סיני. מה המיוחד בה שאינו במצוות רבות אחרות?
רבי משה סופר בעל ה"חתם סופר" משיב שמצוות השמיטה, פרטיה והלכותיה מוכיחים בעליל שהתורה ניתנה מהשמים,  שכן מי יכול היה להבטיח במצווה זו "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (כה, כא)? למי השליטה על הטבע שיכול להבטיח סוג כזה של הבטחה? רק לקב"ה בורא העולם והטבע יש את היכולת להבטיח זאת.
יוצא, שדבר מיוחד זה הקיים במצוות השמיטה בא ללמדנו על כלל המצוות, שאף הן כמו מצוות השמיטה, שנאמרו "כללותיהן ודיקדוקיהן מסיני" – מן השמים.
בסמוך למצוות השמיטה מצווה פרשתנו את מצוות היובל. אחת ממצוות היובל היא מצוות שילוח עבדים מבית אדוניהם: "וקדשתם את שנת החמישים וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (שם כה, י).
מצווה זו הדורשת לשחרר עבד או אמה מבית אדונם אינה קלה ופשוטה לבעליהם כלל ועיקר, שהרי הוא שילם עליהם במיטב כספו וכעת באה התורה ודורשת את שחרורו. מהו  המקור לכך ומה היה המועד שבו נצטווינו על כך?
יש פסוק סתום ולא ברור דיו בתחילת פרשת וארא: "וידבר השם אל משה ואל אהרון ויצום את בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו, יג). שואלת הגמרא (ירושלמי, ראש השנה, פרק ג, הלכה ה): "אמר רב שמואל בר רב יצחק על מה ציוום"? ומתרצת, "על פרשת שילוח עבדים." לאמור, בני ישראל נצטווו על מצוות שחרור עבדים כאן בעת יציאת מצרים ועוד קודם מתן תורה.
מקרא מפורש הוא בנביא ירמיהו:
כה אמר השם אלוקי ישראל, אנוכי כרתי ברית עם אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו לחופשי מעמך (ירמיה לד, יג–יד).
נשאלת השאלה: מה החשיבות והצורך לצוות על מצוות שילוח עבדים דווקא כאן בעת יציאת מצרים ועוד קודם מתן תורה? ראש ישיבת מיר, הרב חיים שמואלביץ זצ"ל, בספרו "שיחות מוסר" (תשל"א, מאמר ד) מסביר שמצוות שילוח עבדים איננה מצווה קלה ופשוטה לאדם שרכש את העבד. הוא ששילם לרכוש את העבד במיטב כספו יש לו רצון וכוונה ליהנות מרכישה זו כמה שיותר, אולם בתורה קיים ציווי לשלחו לחופשי. דבר זה כלל לא קל בעבורו.
ואכן, דווקא משום שמצווה זו קשה היא לבעל העבד, ראתה התורה לצוות עליה דווקא בזמן שבני ישראל עצמם יוצאים ממצרים, שכן הזמן הנכון ביותר ואולי הקל יותר לקלוט, להבין ולהפנים את חשיבות יציאת העבד מעבדות לחירות הוא דווקא בעת שבני ישראל מרגישים על עצמם ועל וגופם את  השעבוד, וחשים בעצמם את הקושי וצרת השעבוד ואת הכמיהה להיות בן חורין משוחרר. אז קל להבין את הצד השני ואת עומק הרצון להיות בן חורין.
זהו המועד שבו נכון וראוי "לתפוס את הרגע", שבו החושים חדורים את ההבנה למצב שנמצאים בו באופן שיקרין לנו על מצבם של אחרים גם בעת ובזמן מאוחר יותר. אם לא נתפוס את הרגע ונקבע אותו בתודעתנו, הרי שהרגע ותודעתו  יחלפו ולא יישאר דבר מהתחושה הכה ברורה וצלולה שהייתה לנו באותה העת.
הרב נתן גוטמן
סטודנט בתואר שני במקרא וספרות חכמים


 
 
 

 

 

 

מחבר:
גוטמן, הרב נתן