פרשת בהר בחוקתי

דפי מאורות (5773-32)
 
" 'וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר'. מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני" (ספרא
 
 
גם פרשות שמיטה ויובל וגם הברכה והקללה נאמרו בסיני וקיים קשר הדוק ביניהן, שהרי בעוון שמיטה באה גלות כמו שכתוב בפסוקי הקללה: "כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם" (ויקרא כו, כו). מה מיוחד בהלכות שמיטה ויובל שעבורם באה גלות?
בהמשך הפרשה רואים קשר בין פרשת בהר ועשרת הדברות, בשימוש במילה המנחה של "שבת".
ושבתה הארץ שבת לה' [...] ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' [...] שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם. וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים.
שמיטה ויובל מקבילות למצוות השבת, גם בחזרה על המספר שבע וגם בעניין המנוחה בשתי מצוות אלו. בשנת היובל כל אדם חוזר לשדהו, כל אדמה חוזרת לבעליה ולכל אדם יש אפשרות להתחיל מבראשית.
הנימוק להחזרת קרקעות בשנת היובל בא בהמשך. "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" (כו, לח). הפסוק מרמז לדיבר הראשון.
הצלע האחרון של הדיבר הראשון – מבית עבדים – אינו נזכר כי הוא אינו נצרך לעניין החזרת קרקע. המילה הנדרשת היא "ארץ" החוזרת בפסוק, והחזרה על המילה משמעה שכיוון שה' הוא אלוקי כל הארץ על כן אין לאדם לצבור רכוש שאינו שלו. לכן הקרקע חוזרת לבעליה הראשונים.
הנימוק לשחרור עבדים בא בהמשך וגם בו רמז לדיבר הראשון:
כי לי בני ישראל עבדים                    אנכי ה' אלקיך
עבדי הם
אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים  אשר הוצאתיך מארץ מצרים
אני ה' אלקיכם.                             מבית עבדים
 
גם כאן יש מדרש המסביר שהזכרת היציאה ממצרים לא באה לתאר את גדולת ה', אלא לומר שה' הוציאנו מבית עבדים. לכן אל לנו להקים בית עבדים חדש אלא לתת חירות לעבד ולאמה.
פרשת בהר שורשה בעשרת הדיברות. בדיבר הראשון "אנכי ה' ", וברביעי "זכור את יום השבת". מהקשר בין דיברות אלו למצוות שמיטה ויובל נראה שהדיבר הראשון אינו רק אמוני, אלא גם עניין של צדק חברתי, שהרי בהר סיני נאמרו עוד מצוות, ומדוע אין בפרשה זו רמז לענייני גניבה ורמאות ורצח? דומה ששנת היובל היא מעין שנת זיכרון למעמד הר סיני.
התורה אומרת שהעולם של דין ומשפט אינו ערובה לצדק ולשוויון. רק מערכת מדינית חברתית המאפשרת לכולם להתחיל מהתחלה היא היישום של המעמד הגדול. האמירה של פרשיות בהר ובחקותי, שהגלות באה לא על גניבה ועל גזל, אלא על אי שמירה על מערכת השמיטין והיובלות, מדגישה כי לא די במדינה שאין בה פשעים כדי לכונן את מלכות ה', אלא יש צורך בכלכלה הדואגת לכול.
היה אפשר לחגוג את שנת היובל בדרכים נוספות, כגון הקרבת קרבנות, אך הנביאים יצאו כנגד ההתמקדות בקורבנות :
במה אקדם ה' אכף לאלקי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה. הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי. הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך (מיכה ו, ו–ח).
התורה אינה הולכת בדרך הנזיפה הנבואית, אלא מקימה מערך של חסד וצדק חברתי ללא אמירות גבוהות וגלויות.
השכינה כביכול אומרת בדממה: אין אני זקוקה לקרבנות, אלא רק לשלום ולשוויון בין בני אדם. כך ורק כך ראוי לחגוג את שנת היובל למדינת התורה והצדק. כשאנו קוראים את פרשת בהר עולים הרהורים קשים בדבר הנתק בין מערכת שמיטין ויובלות שבפרשת השבוע ובין שנת השמיטה שכל עניינה בימינו אלו הם מערכות ההכשרים, שדבר אין להם עם חסד וצדק.
 
אוריה דהן
סטודנטית בהתמחויות לספרות
ולחינוך חברתי קהילתי
 
 

 

 

 

מחבר:
דהן אוריה