פרשת בהר

דפי מאורות (5774-32)
 
מכה עוברת, מילה נשארת
 
בלבו של כל אחד מאתנו יש סולם מוסרי המגדיר אילו מעשים נחשבים למוסריים, אילו מעשים מוצבים בקצה השני ונחשבים "מעבר לקו האדום", והרבה דרגות ביניים בין שני הקצוות. אחת החלוקות הנפוצות היא בין מעשים לדיבורים.
 

האם הברה הדתית מתייחסת לאדם המדבר לשון הרע באותה חומרה שניתנת לאדם הנתפס ברמאות כספית או בגנבה? ודאי שלא. כולנו יודעים שלשון הרע וכן מילים פוגעניות אסורות מן התורה, ובכל זאת האדם המדבר לא מאבד את מעמדו הטוב ואפילו את הגדרתו כ"ירא שמים" ו"מקפיד במצוות" בגלל שהרשה לעצמו לפגוע בשני. מה שאין כן באדם שגנב, הנתפס מאותו רגע בעיני החברה באופן שלילי ביותר.
כלומר, מעשה שלילי נתפס כחמור יותר מאשר דיבור שלילי. הונאה ממונית נחשבת לדבר פלילי ואילו פגיעה בדיבור, אפילו תהא משפילה, נתפסת ככל היותר כאינה ראויה. אחד התירוצים המקובלים שילדים שפגעו בדבריהם באחר אומרים, הוא: "לא עשיתי לו שום דבר, רק דיברתי".
 
לנענע את הסולם המוסרי שלנו
כנגד הזילות המסוימת הקיימת כלפי דיבורים, מצאה התורה דרך מעניינת לנער מעט את הסולם המוסרי המקובל ולנסות לשנות משהו בדירוג המוסרי של בני אדם. בפרשתנו מובאים שני איסורים שונים, אחד במעשים ואחד בדיבורים, בלשון זהה: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד), ולאחר שלושה פסוקים: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (כה, יז).
מהי הונאה? פגיעה בשני. על איזה סוג פגיעה מדובר? נדמה שהתורה בכוונה דימתה ככל הניתן בין שני האיסורים, ורק מתוך ההקשר אנו למדים במה מדובר. מהפסוק הראשון מוכח שמדובר ברמאות ממונית: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". זוהי פגיעה בהקשר של מקח וממכר. וכך כותב רש"י על הפסוק.
על איזו פגיעה מדבר הפסוק השני, שבו נאמר: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ"? כותב רש"י:
כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו; לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר ויראת מאלוהיך, היודע מחשבות הוא יודע.
 
דיבורים מתוקים בחוץ וחמוצים בתוך הבית
נמשיך בדרך זו ונבחן מה מקובל אצל בני אדם רבים, לעומת הדירוג המוסרי שקובעת תורתנו. נתבונן היכן אדם נחמד יותר – בבית או מחוץ לו? תופעה ידועה היא שבחברה, בעבודה ובבית הכנסת אדם שומר על איכות דיבור מסוימת. יש מילים וביטויים שהוא לא יאמר גם כשהוא כועס. ואילו בבית, כלפי אשתו או ילדיו, הוא "ידבר חופשי", ובחלל האוויר יישמעו מילים שלעולם לא היה משמיע מחוץ לארבעת קירות ביתו.
יתרה מזו, פעמים רבות כל ה"קיטור" שהצטבר בנפשו של אדם במשך היום, מקבל פורקן ושחרור בביתו, ובני ביתו "זוכים" להתפרצויות ולכעסים ללא עוול בכפם.
במבטה של התורה האמת הפוכה לחלוטין. היחס לבן הזוג מוצב במקום הראשון, וקודם במעלה ליחס כלפי החברה. הרף המוסרי הגבוה אמור להיות מכוון קודם כל לבית.
כלפי כמה אנשים התחייבת במסמך חתום ובקניין שתכבד אותם ולא תפגע בהם? כלפי אחת ויחידה – אשתך. חז"ל חייבו כל גבר המתחתן לכתוב כתובה, ובה אנו כותבים כיום: "ואנא אוקיר ואזון ואפרנס". לא רק שאדאג למזון ופרנסה, אלא קודם כל אדאג להוקיר ולכבד את אשתי.
"אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה" (בבא מציעא נט, א). הדגש בחז"ל הוא להיזהר בעיקר לא לפגוע במילים קשות באשתו.
דבר נפלא למדנו ממשפט קצר זה, ואותו שמעתי מפי הרב יצחק יודייקין. בלבו של הגבר יכולה לקנן הרגשה שאם דמעתה של אשתו מצויה, היינו שהיא בוכה בקלות – זו בעיה שלה! היא רגישה מדי בעיניו; כל דבר מזיל ממנה דמעות. כנגד מחשבה זו אומרים חכמינו: "מתוך שדמעתה מצויה – אונאתה קרובה". הדמעות מלמדות שהיא באמת נפגעה. ריבוי הדמעות יכול ללמד רק שהאישה רגישה יותר מהגבר ונדרש להתייחס אליה ביתר עדינות, כמו אל כלי זכוכית יקר. על כן, לעולם הצד הפוגע הוא שצריך לפייס את הצד הנפגע.
 
הרב יונתן דון-יחייא
תלמיד בקמפוס רחובות ורב מושב הזורעים



 
 
 

 

מחבר:
דון-יחייא, הרב יונתן