פרשת בהר

דפי מאורות (5775-32)
שמיטה ויובל
 

הפרשה פותחת במצוות השמיטה החלה תמיד בשנה השביעית, שנה שבה האדמה חייבת את מנוחתה ואסורה במלאכת הזריעה, הקצירה ומלאכות נוספות, ככתוב בכתובים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' [...] ובשנה השביעית שבת יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (כה, ב–ד).

 
 

בהמשך מצווה התורה גם על שנת היובל:
וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה: והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים. וקידשתם את שנת החמישים [...] ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו (שם כה, ח–י).
מצוות השמיטה חלה בארץ ישראל מדי שנה שביעית; אין עובדים את האדמה ואין עוסקים בכל מיני מלאכות הקשורות בעבודת הקרקע והיבול.
לפי דברי המשך חכמה ששת השנים הקודמות לשנת השמיטה הן כששת ימי בראשית. ביום הראשון וביום השלישי של הבריאה נאמר פעמיים "כי טוב" ולכן בשנה השלישית וגם השישית נוהגים לתת מעשר עני ומסייעים לזולת.
לגבי השנה השביעית נאמר "שבת לה' " וזאת במקביל לשבת בראשית. הרמב"ם אומר כי מטרת שנת השמיטה היא מנוחת האדמה בתום שש שנות עבודה ממושכות, ובכך יש תועלת לפוריותה. לפי דברי רש"י מטרת שנת השמיטה היא "שבת לה' ", כלומר לכבוד ה', ממש כשם שנאמר לגבי השבת: "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך" (שמות כ, י). במילים אחרות, זוהי מצווה לשם שמים.
רבי שמואל לוצאטו מביא רעיון יפה במיוחד: כשם ששמירת השבת גורמת לחיזוק האמונה שישראל עם קדוש לה', כך גם מצוות השמיטה מחדירה בנו את האמונה שארץ ישראל, בהשוואה ליתר הארצות, היא הקדושה ביותר. לכן בשנה השביעית חייבים לנוח, בדומה לשביתת הקב"ה ביום השביעי למעשה בראשית. חז"ל אומרים: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש [שנים] והשמיטו שבע [בשנה השביעית] כדי שתדעו כי הארץ שלי היא" (סנהדרין לט ע"א).
לפי דברי רש"י, שנת היובל נקראת בשם זה על שם תקיעת השופר. "יובל" הוא האיל שקרניו שימשו לשופר, כפי שניתן ללמוד זאת מהפסוק: "ויקרא יהושע בן נון אל הכוהנים ויאמר אליהם שאו את ארון הברית ושבעה כוהנים יישאו שבעה שופרות יובלים לפני ארון ה' " (יהושע ו, ו). אך גם השופר נקרא בשם "יובל", כפי שנאמר: "במשוך היובל המה יעלו בהר". לכן שנת החמישים נקראת יובל, היות שבתחילתה [ביום הכיפורים) תקעו בשופר.
מצוות היובל היא גם מצווה דתית וסוציאלית הכוללת קבוצת חוקים ושלוש מצוות: תקיעת שופר, שילוח עבדים ושמיטת קרקעות (כפי שכתוב במסכת ראש השנה, ט). כשם שמתן תורה היה חמישים יום לאחר צאת בני ישראל ממצרים, חמישים השנה של היובל מסמלות את חמישים היום עד לקבלת התורה. מטעם זה גם תוקעים בשופר בתחילת שנת היובל, "במשוך היובל המה יעלו להר". לכן בשנה זו יש איסור מוחלט לזרוע ולעבוד את האדמה, כדי שנזכור את ימי לכתנו במדבר בארץ לא זרועה.
דיני שמיטה נאמרו בלשון יחיד: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". לעומת זאת, דיני היובל כתובים בלשון רבים: "וקידשתם את שנת החמישים שנה [...] יובל היא לכם" (ויקרא כה, ג). על כך עונים חז"ל שלפי ההלכה נוהגים דיני יובל רק בזמן שכל שבטי ישראל נמצאים בארץ, כפי שכתוב במסכת ערכין (לב ע"ב). לכן מצוות יובל כתובה בלשון רבים. לעומת זאת, מצוות שמיטה חלה על כל אחד ואחד הדר בארץ. משום כך דיני השמיטה נאמרו בלשון יחיד.
ניתן להסיק מכאן כי הן שנת השמיטה הן שנת היובל מזכירים לנו כי כל הארץ היא בידו של בורא עולם והוא השולט. אדם חייב לזכור כי הוא גר בארץ ואינו תושב.
מי ייתן כי בזכות קיום מצוות אלו תבוא גאולה במהרה לעם ישראל בפרט ובכלל. אמן ואמן.
 
ליאור שרים
סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד
ובתכנית השלמות לייעוץ חינוכ

 

מחבר:
שרים, ליאור