פרשת בחוקתי

דפי מאורות (5775-33)
המפגש עם תחילת הפרשה מאוד נעים לנו: "אם בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם" (כו, ג–יג). הברכות הרבות הניתנות כתוצאה מעבודת ה' מעלות חיוך על שפתינו. אמנם ברגע שאנו נפגשים עם המשך הפרשה, "ואם לא תשמעו לי [...] והפקדתי עליכם בהלה" (כו, יד–מה), החיוך מתחלף לתחושה הנעה בין בעתה להכחשה. הלב "זועק" ואומר, "זה לא קצת מוגזם כל הקללות האלו?!".
 
 

בפסוקים מתוארים פגעים שלכאורה אינם מגיעים לגרועים שבבני האדם – אז למה לנו זה מגיע? כי לא קיימנו כמה מצוות?!
בהשלכה ישירה של מעשינו על יחס ה' כלפינו, אנו נפגשים גם בפסוקי קריאת שמע הנאמרת בכל יום: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי [...] ואכלת ושבעת [...] וסרתם ועבדתם אלקים אחרים [...] ואבדתם מהרה מעל הארץ". מכאן עולה שלא נוכל לומר שה"איומים" הללו הם עניין פחות מרכזי בתורה, שהרי הם נמצאים בקריאת שמע, בלב לִבן של התפילות שלנו.
מה משמעות העונשים המתוארים בפסוקים?
במסכת כתובות (סו ע"ב) מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שרואה בזמן החורבן את בתו של אחד מעשירי ירושלים מלקטת שעורים מגללי בהמתם של ערביים, בעקבות העוני הנורא ששרר בתקופה זו. בתגובה לכך אומר רבן יוחנן דבר מפתיע:
אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.
רבן יוחנן בן זכאי, בראייתו העמוקה, מסביר לנו שהעונשים הכבדים שעם ישראל מקבל בזמן "שאין עושין רצונו של מקום", מצביעים על מעלתו המופלאה של העם הזה. אם לנו ולכל העמים היה בסיס שווה של אנושיות, אלא שלנו נוספו המעלות הטובות והמצוות, באמת אין סיבה שבגלל שאין אנו מקיימים מצוות אלא מתנהגים ככל העמים, הקב"ה ינחית עלינו מכות איומות שאינן מגיעות לשום אומה. אולם לא כך הדברים. עם ישראל הוא כולו "ישראלי", מכף רגל ועד ראש,  מדרגה נבדלת משאר האנושות. לכן, כאשר עם ישראל אינו ממלא את תפקידו, הוא מקבל מכות נוראיות המגיעות רק לו. כאשר אין הוא מתנהג כ"ישראלי" אין הוא יורד למדרגת שאר עמים, אלא הוא פשוט כלום.
להבנת העניין ניקח למשל את מדרגת החי: אם ניטול מבעל חיים את החיים שלו, הוא לא ירד למדרגת הצומח או הדומם, הוא פשוט ימות! (כך ניתן להבין את הכוזרי המתאר שיש חמש מדרגות בבריאה – דומם, צומח, חי, מדבר וישראל).
דוגמה נוספת לדברים ניתן לראות בהקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים):
כוח המזון, על דרך משל, אשר לאדם, איננו כוח המזון אשר לחמור ולסוס. כי האדם ניזון בחלק הזן מהנפש מן הנפש האנושית, והחומר ניזון בחלק הזן מהנפש החמורית [...] ואמנם ייאמר על כל אלו האישים 'ניזון' – בשיתוף השם בלבד, לא שהעניין אחד בעינו [...] אלא כל מין ומין [...] יש לו נפש אחת זולת נפש האחר – ויתחייבו מנפש זה פעולות, ומנפש זה פעולות [...] (פרק א).
אף על פי שגם החמור וגם האדם אוכלים – אין מדובר כאן על אותה פעולה. החמור אוכל מתוך תודעה מצומצמת מאוד של אינסטינקטים חומריים, לעומת האדם שעושה זאת מתוך תודעה רחבה ובחירה חופשית. העובדה שלשתי הפעולות אנו קוראים "אוכל", זה שיתוף השם בלבד.
בדומה לכך ניתן לומר שהחיים של שאר העמים והחיים של עם ישראל אינם באמת אותו דבר. למרות שדברים רבים אנו עושים בדיוק כמו שאר העמים – אכילה, פרנסה, לימודים וכו' – זה שיתוף השם בלבד. עם ישראל עושה את הדברים ממקום אחר לגמרי, מתוך רצון נשמתי לקרבת אלקים ותפילה פנימית של "עשה אותי כלי לשליחותך".
כשאנו קוראים בכל יום את פסוקי קריאת שמע כדאי שנחשוב איזו זכות נפלה בחלקנו! אנחנו כל כולנו אלוקיים! ללא שום שייכות למשהו אחר.
 
שקד מירוויס
סטודנטית במסלול לחנוך מיוחד, ההתמחות לספרות
ובתכנית השלמות לייעוץ חינוכי
 

 

מחבר:
מירוויס, שקד