פרשת בלק

דפי מאורות (5774-40)
פרשתנו עוסקת בסוגיות עמוקות ומהותיות. בין היתר, בבחירה חופשית, באיכויות אנושיות ובהבדלות מבעלי חיים.
בלעם, איש רוח אדיר, המֻשווה באיכויותיו הפוטנציאליות לאלו של משה רבנו, בוחר להטותם לאפיקים חשוכים ואגוצנטריים. למעשה הוא מנסה לשעבד לא רק את כישופי עבודת האלילים שלו לתועלתו, אלא אף את הקב"ה לכך. אין הוא מכחיש את גדלות הבורא, מבחינה פונקציונלית, אך מפשיט ממנו כל סממן אלוקי ומנסה להפכו לכלי שרת בידיו.
 

 
 
מוח שליט על לב
בלעם יודע כי רצונו לקלל את ישראל, עמו הנבחר של ה', הוא מעשה הפוך לרצון האלוקי. גם הוא שמע על נסֵי ה' תקופה קצרה טרם יציאתם ממצרים. יתרה מזו, בשל היותו בעל דרגות רוחניות גבוהות (או נמוכות), ידע כי הוא עלול להינזק באופן אישי מניסיונותיו לגרום רעה לישראל. אך רצונו האישי, תאוותו, חזקה מכך.
עם זאת, כאשר ה' פונה אליו, בלעם אינו מתייאש. הוא עונה לשאלת הבורא, ואולי גם לעצמו, בתמימות מעושה: בלק הזמין אותי להילחם באויביו. הקדוש ברוך הוא עונה לבלעם מפורשות: "לא תלך עמהם. לא תאור את העם כי ברוך הוא", אך בלעם אכול הבצע והשנאה ממשיך בשכנוע עצמי וחיצוני. למרות ידיעתו את כוח ה', כוח התאווה שבו מסמא את עיניו.
כאשר ה' מצווה עליו בחלומו: "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אִתם", ייתכן שזיק של תקווה קיים בלבו. לכן באה ההבהרה: "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". ה' נותן לבלעם הזדמנות לבחירה חופשית מסוימת. הזדמנות לשינוי, אך בלעם מפסיד אותה לרצונותיו השפלים.
מעצם יסודו של העולם עומדת אפשרות לבחירה חופשית. אפילו לאדם טמא שכוונתו כוונת זדון ורשע, כוח הבחירה חייב להתקיים, אך בלעם מעל באפשרות זו וניצלה לרעה.
קשה להאמין כי בלעם לא הכיר את העיקרון הרוחני, "מוח שליט על לב". לו היה מפעיל איכויות של מוח בשיקוליו, ברור היה כי היה חדל מניסיונותיו בטרם נכווה, אך זהו יסודו של הרוע. מאווי לבו גררו אותו להצדיק במוחו את שנאתו חסרת הגבולות.
רק לבסוף, לפני נזק בלתי הפיך, ה' מרסן את זממו הנורא בהפיכת כוחותיו לברכות.
 
החי מול המדַבר
על פי הקבלה, העולם מתחלק לרבדים רוחניים: דומם, צומח, חי (נפש), מדבר (רוח), נשמה.
קיימת היררכיה רוחנית בין חלקים אלו בדבר מחויבותם לקיום ולשיפור העולם. הצומח ניזון מהדומם, החי ניזון מהצומח, והמדבר ניזון מהחי. על כל חלק לשדרג את איכות החומר שממנו הוא ניזון למטרה נעלה משיכול לממש בעצמו, ולתקן את העולם כפי יכולתו.
בעלי נשמה, יהודים, נצטווו לרומם את החי ואת הצומח באופן מתוקן, על ידי שחיטה והלכות כשרות. כאשר הופכים לבשר מבשרנו זוכים החי והצומח להיות שותפים במצוות.
בלעם מנסה לרדות בעולם החי כדי להחריב את העולם, ליצור רוע וקללה. הוא פועל בניגוד גמור לתיאור המשיח, "עני ורוכב על חמור", שעומקו "עניו שרוכב על החומר", ושמנווט את החומר לתיקון עולם.
בלעם רוכב על אתון; אתון דווקא, נקבת החמור. הוא מנצל כביכול את חולשת החומר לזממיו, ומוביל את החומר לעולם התוהו. אך אתונו מתעלה עליו: רוכבת עליו, מוחצת את רגלו, ואולי גם את הרגליו, ועוצרת את השתלחותו חסרת הגבולות. גם כאן בלעם מסרב להבין.
האתון, שראתה חיזיון מלאכי שאותו לא ראה בלעם, מוכיחה אותו. פותחת את פיה עולה כביכול לדרגת מדבר לעת עתה, ובלעם יורד מתחת לדרגת חיה. הוא משולל מאיכויותיו הרוחניות ונבוך מחוסר הבנתו את המציאות הרוחנית.
לו היה בלעם מקבל את התוכחה, סופו היה מר פחות, אך רצונו העבירו על דעתו. בחירתו החופשית טרם נלקחת. המלאך סר מהדרך ושוב הדרך נפתחת לפניו, בדרכו לרוע.
ברכות בלעם רוויות סימבוליקה של חי, צומח ודומם. תכליתנו היא העלאת החומר, עד ש"דרך כוכב מיעקב" –קבלת פני משיח תכף ומיד ממש!
 
 
 

 

 

 

מחבר:
שלום, יעל