פרשת במדבר

 

הפירוש הפשוט של הפסוקים הוא שמונים את הראשים לגולגלותם. הכלי יקר מביא במקום פירוש שגֻלְגְּלֹתָם (במדבר א, ב), 

פשוטו כמשמעו, שהיו מונים הראשים ולא הוצרכו למנות שקלים אלא במנינים הראשונים כי היו מוכנים לפורענות של עין הרע אבל לא בכל מנין יש את החשש שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם.

אמנם רש"י שם כותב, ד"ה "לגלגלתם": "על ידי שקלים בקע לגלגלת". כלומר לפי רש"י היסוד שנלמד בפרשת כי תשא, "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", קיים תמיד בכל מניין, ולכן גם כאן גולגלותם אינו כפשוטו אלא הכוונה היא דווקא לבקע הנלקח לגולגולת. אכן מקובל בישראל כשיטת רש"י שבכל מניין אנו נוהגים למנות בשינוי מסוים או על ידי דבר אחר. לפיכך מצוי בבית כנסת שהמניין בו מצומצם ומונים את הנמצאים לוודא שיש עשרה ואין סופרים כל אחד על ידי הפסוק "הושיע את עמך...".

להבנת עניין זה מסבירים הפרשנים את האיסור ואת הסכנה שיש במניין. הספורנו והכלי יקר כותבים שהוא מטעם שבדבר הנמנה שולטת עין הרע. כן ידועים דברי חז"ל שמביא המצודות בפירושו כאשר מנה דוד את העם (שמואל ב כד, ג)  שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

בתוספת העמקה מבאר הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה, ברכות ט, סב)  את מושג העין הרע:

על ידי מה שהנפשות פועלות זו על זו יש מקום לעין הרעה שתפעול לרעה, אמנם לא תפעל כ"א על ידי חלישות הנפש המתפעלת. ותוכן החלישות בא ע"י מה שלא תמצא את הכרת ערך עצמה כראוי, ולא יהיו מרכז לפעולותיה כ"א מבט חיצוני של העין. ונפש חלושה כזאת ההשפעה החיצונה פועלת עליה להיות מרכזת את דרכה בחיים, תקבל על נקלה רושם מההשפעה החיצונה לרעה ג"כ. 

פירוש דברי הרב: עין הרע נובע מחולשה נפשית פנימית הנוצרת על ידי כך שאדם חי ורואה את עצמו ושופט את עצמו על פי קריטריונים חיצוניים לו. אמנם המשגה ושיום (נתינת שם) והגדרות הן חשובות ומשמעותיות לנו כדי לסדר ולהבין ולבנות אסטרטגיות, אבל אינן יכולות להיות היסוד העיקרי שהאדם חי ומכיר את עצמו על פיו. הן יכולות לבוא לעזר רק אחרי הוודאות הפשוטה שיש לאדם בחייו. עניין זה הוא בין לשבח בין לגנאי. החולשה נוצרת גם כאשר אדם לומד להעריך את עצמו בצורה חיובית על פי אמות מידה חיצוניות לחייו.

על פי זה יתבארו דברי חז"ל על הברכה השרויה במקום הסמוי דווקא. הפירוש הפשוט הוא  שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, כלומר שצריך להסתיר דברים כדי שתשרה בהם ברכה. אמנם נראה שיש פה עומק לפנים מעומק וניתן לפרש על פי הנאמר שהברכה – שעניינה התוספת והשפע המתווסף בלי גבול ברור ומעוגן בנסיבות הטבע –שרויה תמיד במקום הסמוי מן העין דווקא, במקום  הרחוק מכל ההגדרות וההסברים של התפיסה הרציונלית והגלויה של השכל האנושי המדעי והחיצוני. לכן יש לאפשר למקום הסמוי להימצא כדי שלא תסתלק אתו הברכה.

עניינם של המניין והספירה הוא לבוא ולהגדיר את המציאות על פי קריטריונים חיצוניים ומדידים, להחפיץ והלמשיג את המציאות החיה, ואכן יש בה צורך לפעמים (ואפילו חיבה יש בה כפי דברי רש"י לעיל). אבל אז יש להדגיש ולעשות את המניין בצורה שהיא חיצונית למציאות על ידי טלאים, כפי שעשה שאול (שמואל א טו, ד), או על ידי שקלים כפי שהצטווינו ב"כי תשא".

היוצא מכל הנאמר ביחס לחינוך ילדים ונוער בפרט ובהתייחסות לבני אדם באופן כללי הוא הזהירות הגדולה שאנחנו צריכים לנהוג בהגדרות ובמושגים, בין אם יהיו חיוביים כמחמאות, ובוודאי בדברים שליליים שיש בהם ביקורת, שלא יהפכו למרכז השיפוט שלנו את האדם או את התלמיד, אלא לכלי עזר צדדי במפגש החי עם האדם, ששרוי בו במקום סמוי

נשמה אלוקית אין-סופית.