פרשת במדבר

 

עניינה המרכזי של פרשה זו והפרשות שלאחריה היא הכנה לקראת מסע כיבוש הארץ וההתנחלות בה. בהמשך החומש אנו מתוודעים למשברים הפוקדים את בני ישראל: תבערה, מסה ומריבה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה ומעשה פעור. אירועים אלו, ששיאם בחטא המרגלים, הובילו לדחיית התכנית האלוקית של כיבוש הארץ לדור הבא, כעבור שלושים ושמונה שנה.
מכאן יש צורך לשאול: מה משמעות שהייתם של בני ישראל במדבר ברקע אותם המשברים? 
חז"ל דרשו את צמד המילים "במדבר סיני" המופיע בראש הפרשה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" – כל מי שאינו עושה את עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר במדבר סיני" (במדבר רבה, פרשה א, ז). המדבר הוא מטאפורה להתנהגות הרצויה לכל אדם הרוצה לקנות חכמה ותורה. המשמעות של לעשות את עצמו הפקר נוגעת בפשטות, בענווה, בצניעות ובביטוי האותנטי של האדם, ביטוי של הגילוי והצלם האלוקי שבו, בדומה לנוף המדברי החשוף כפי שהוא, ללא כל לבוש בדמותם של עצים וחורשות הממלאות ומכסות את הנוף הראשוני עד לבלי הכר. מעבר למטאפורה, המדרש מלמד עוד שהמדבר הוא מקום מעורר השראה לחשיפת עולמו הפנימי-הרוחני של האדם, מקום המאפשר דיאלוג והתגלות שבין אדם למקום.
מלבד התפתחות אישית רוחנית, המדבר מאפשר דיאלוג בין אדם לחברו: "לפיכך ניתנה תורה במדבר, במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו). המדבר אינו שייך לאיש ולא לשבט מסוים. המדבר שייך לכולם, בדומה לתורה שאיננה רכושו הפרטי של אף אדם או שבט. דווקא משום כך, המדבר, כמקום הפקר, מכיל אנשים מעולמות שונים ועל ידי כך נוצר מפגש ודיאלוג בין בני אדם.
הנוף המדברי הפתוח, הפשוט והבראשיתי, ללא מחיצות של בתים ובניינים, עם שכבות הסלע בנות אלפי שנים, מאפשרות לכל אדם לחוש ולהרגיש את הענווה ואת שפלות הרוח. על ידי כך הוא מסוגל להקשיב ולהפנים את הערכים הפנימיים של קבלת האחר, ויכול גם להקשיב לבעלי דעות שונות וליצור דיאלוג בין כולם. התורה ניתנה דווקא במדבר, כל עוד העם לא היה טרוד בחיים הגשמיים, בעבודה, בפרנסה, בניהול המדינה והבית, ובכך היה פנוי לקבל את התורה וללמוד אותה. 
נוסף על כך, מה שנראה במבט ראשון כצהוב אחיד ומשעמם וחסר חיים, מגלה במבט שני ובהתבוננות מעמיקה עולם מורכב עם חיים תוססים ומורכבים. המדבר מלמד אותנו להבין את המורכבות של הזולת ולהבין את עולמו המיוחד של כל אדם, ובכך לגלות רגישות ואמפתיה ללא הכללות וללא סטריאוטיפים ודעות קדומות.                                               
בני ישראל היו זקוקים למדבר, מקום המהווה עבורם תיקון אמתי למשברים שחוו ושנבעו מהמנטליות שספגו בהיותם עבדים במצרים. התיקון לכך הוא במישור היחסים שבין אדם למקום ובמישור היחסים שבין אדם לחברו. ההתבוננות הפנימית וההתפתחות הרוחנית יחד עם דו-שיח חיובי של כל אדם כלפי חברו אמורים להביא את בני ישראל לשלמות אחת בבחינת "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" (משלי ג). הביטוי הממשי וההפנמה האמתית של התיקון יבואו לידי ביטוי רק בדור הבא על ידי חינוכם של דור הנכנסים לארץ ישראל.
החכם המופלג, רבי חיים יוסף אזולאי (החיד"א), מציין ש"במדבר סיני" הוא בגימטרייה "בשלום". כבר העירו חז"ל במכילתא לפרשת יתרו, שבבואם למדבר סיני היו בני כל השבטים מאוחדים ומלוכדים, ככתוב בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) – כאיש אחד, בלב אחד. בזכות זה זכו אבותינו למעמד הנשגב של קבלת התורה מפי הגבורה. החיד"א מוסיף בעניין זה:
"כיון שברוב השנים קוראים פרשת במדבר בשבת שלפני חג השבועות – מן הראוי להרבות בעשיית שלום בין אדם לחברו קודם חג מתן תורה, כדרך שאנו נוהגים בכל שנה קודם הימים הנוראים".
המלצה אישית: ראוי בעיניי לקיים את מנהג תיקון ליל שבועות דווקא ביישוב הסמוך למדבר, מקום הפקר, מקום המעורר השראה לתיקון הפנימי.

מקורות:
יחיאל צבי מושקוביץ, "דעת מקרא", הקדמה לספר במדבר.
רבי חיים דוד אזולאי (החיד"א), "לחם מן השמים" לפרשת במדבר.
אבן עזרא, שמות יד, יג.