דפי מאורות (5773-16)

בפרשת בשלח מתואר אחד הנסים המשמעותיים ביותר שאירעו לעם ישראל. לזכר השמחה על ההצלה נקראת השבת גם שבת שירה. ללא ספק, היה זה נס מופלא ועוצמתי. אך אני מבקשת להתייחס דווקא לרגעים שקדמו לקריעת ים סוף.

 

 

תניא: ארבע כתות נעשו אבותינו על הים. אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים. אחת אומרת נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדם. זו שאמרה ניפול לים אמר להם משה "התיצבו וראו את ישועת ה' ". זו שאמרה נחזור למצרים אמר להם: "כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". זו שאמרה נעשה עמהם מלחמה אמר להם: "ה' ילחם לכם". וזו שאמרה נצווח כנגדם אמר להם "ואתם תחרישון" (ירושלמי, תענית י, ב)

נתאר לעצמנו: עם ישראל עומד מול ים סוף, מאחוריהם המצרים מתקרבים במהירות, משני צדיהם מדבר סיני – הסכנה קרובה מתמיד. אך נראה שיש בעיות קשות מאלו: חוסר הוודאות, אי-ההסכמה ובעיקר מצב נפשי לא פשוט שבו מצוי כל אחד ואחד מבני ישראל, כשהוא נתון בתחושת חוסר אונים משתקת. אם אנחנו בעצמנו היינו שם, על ים סוף, לאיזו קבוצה היינו משתייכות? מה אנחנו היינו עושות במצב כזה?

מאורע נוסף שחל בשבת הוא ט"ו בשבט, וכבר פשט המנהג לציין אותו ב"סעודת אמנים" או בסדר ט"ו בשבט. אך האם שאלנו פעם מדוע חוגגים את ט"ו בשבט? הרי זהו ראש השנה לאילנות. מדוע לא נחגוג למשל את א' באלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה או את א' בניסן שהוא ראש השנה למלכים?

כדי לעמוד על שאלות אלו יש להתבונן בתהליך נטיעת האילנות: אנו לוקחים גרעין קטן ומניחים אותו בקרקע. לאחר מכן מכסים אותו באדמה ואז מתחילים להשקות ולדשן אותה. בתקופה הראשונה משקיעים הרבה מאוד עבודה בלי לראות תוצאות; להפך, עינינו רואות שהגרעין נרקב באדמה לא צומח ממנו שום דבר, ובכל זאת אנחנו ממשיכים להשקיע בו. מדוע? מי מבטיח לנו שעבודתנו לא תרד לטמיון?

במצב כזה צריך הרבה מאוד אמונה כדי להמשיך ולטפח את העץ הזה, כי לפי מה שאנחנו רואים אין לגרעין הקטן הזה יותר מדי סיכוי. לא לחינם אמרו חז"ל "אמונה זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים ונוטע".

נראה שט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, מכוון אותנו להתבונן היטב בנטיעה ולהשכיל ממנה. הוא מלמד אותנו להתבונן על התהליך ולא דווקא על התוצר; הוא מחנך אותנו לשים לב לכוחות המצמיחים ולא בהכרח לפירות; הוא מדריך אותנו להבין כי מה שאתה שווה זה הפוטנציאל שבך ולא בהכרח מה שהשגת.

אנחנו עשויות לפגוש ב"נטיעות" גם בעבודתנו המעשית. כל ילד וילד הוא נטיעה רכה ואנחנו שם כדי להשקות אותו, להצמיח אותו ולגדל אותו. נכון, רוב הזמן לא ניתן לראות את התוצאות ועלינו להתמודד עם קשיים ועם אתגרים, אך שומה עלינו לזכור כי זהו תהליך. אולי הדבר לא טבעי לנו, אך כדאי שנתבונן על כל ילד מתוך אמונה ביכולותיו, בבחינת "מאמין ונוטע".

ט"ו בשבט זו הזדמנות עבורנו להתבונן על האילן ולראות את האמונה: אותה אמונה שמפעמת בקרבנו ונותנת לנו את התקווה; אותה אמונה שנדרשת כל כך בתהליך הצמיחה של התלמידים (ושלנו); אותה אמונה שמלווה אותנו מרגע הנטיעה לאורך כל תהליך הצמיחה עד להבשלת הפרי. זוהי אחת הסיבות שחוגגים את ט"ו בשבט: לעורר בנו את האמונה; האמונה ביכולתנו לפעול, להניע ולהצמיח, בעזרת ה'.

נראה שזהו הכוח שהתבקש שם, על ים סוף. מתוך בלבול הדעת וחוסר האונים צריך היה את ה"נחשון" שיאמין ויניע את התהליך. אולי אפשר לומר על דרך הרמז שדברי ה' אל משה "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" מכוון לחרישה, היינו הכנת הקרקע לתחילת תהליך הצמיחה. תאמין, תבטח בדרכך, וה' כבר יסייע לך.

אם נשכיל להתבונן על המציאות שסביבנו ועל הקורות אותנו כעל תהליך – ממש כמו בעץ – נבין כי גם עתות קושי ומשבר, גם רגעים שנראה שצריך "קריעת ים סוף" כדי להתגבר, הם עוד שלב בתהליך הצמיחה שלנו. ייתן ה' ונזכה להאמין בחי העולמים, ולא נחשוש לנטוע.

 

רחל חמל

סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

בשלח תשעג

מחבר:

חמל, רחל