פרשת דברים

דפי מאורות (5772-44)
הופעת כלל ישראל והופעת פרטיו
 
בסיפור חטא המרגלים בפרשתנו מתאר משה רבנו, "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" רש"י (על פי ספרי כ) אומר שבתחילת תיאור סיפור חטא המרגלים יש תוכחה על צורת הבקשה:
 
 

ותקרבון אלי כלכם – בערבוביא, ולהלן הוא אומר "ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו" [בקשת ישראל מה' שידבר איתם במעמד הר סיני דרך משה]. אותה קריבה היתה הוגנת – ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן "ותקרבון אלי כולכם" – בערבוביא: ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים.
הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" על הפסוק מסביר שלא מדובר בעוד סעיף מהחטא אלא בשורש היסודי של החטא. מתקלה זאת היה על עם ישראל ללמוד על העלול לצאת ממנה, שכן אם הייתה בקשתם טובה הייתה מופיעה בצורה ראויה. ומשלא כך היה, "היה לכם להבין שסופו להחמיץ ולקהות שיניים".
ואם עם ישראל היה צריך "להבין שסופו להחמיץ ולקהות שיניים" משה רבנו על אחת כמה וכמה! ומדוע משה נענה לבקשת ישראל לשלוח את המרגלים?
אלא שמשה רבנו ידע שהשכינה שורה על כלל ישראל ומתוך כך ממילא גם ההנהגות שמקבלת עליהם האומה אפילו שלא בצורה מבוררת ומתוך מודעות מלאה הם קודש, ש"כל ההכשלות מחיי הפרט המה,[1] כי ציבור לא טעי [=טועה]" וכפי שמקובלנו ש"מנהג ישראל דין הוא" כבמעשה בבני בתירה (פסחים סו ע"א):
אמרו לו [להלל הזקן]: רבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת [כשיום הקרבת קרבן פסח י"ד ניסן חל בשבת] מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
כלומר בנוהג הטבעי-ספונטני של עם ישראל גנוז רוח הקודש שמתגלה יותר מאוחר גם ב"ראה מעשה ונזכר הלכה".[2] לכן משה מבין שכשיש דרישה שבאה מצד כלל ישראל הדבר מעיד על צורך רוחני אמתי שיש להקשיב לו ולהתייחס אליו ברצינות.
אלא שאם ככה ש"כל ההכשלות מחיי הפרט המה,[3] כי ציבור לא טעי", איך הביאה קריבה זאת של בקשת שילוח המרגלים לכדי חטא גדול כל כך?
אלא שאת זה באו חז"ל ללמדנו[4]  שכאשר באים אנשים "בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים", לא מדובר בכלל אלא בריבוי פרטיו. כלומר כאשר התביעה של עם ישראל מגיעה מקול נשמתם הפנימית היא מופיעה גם בצורה מסודרת ושלמה של "ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם". אם לא כך, כי אז אין פה הופעת כלל אלא ריבוי פרטים, כלומר התאספות של רבים מפרטי עם ישראל שבאים יחד לבטא את פרטיותם.
בעקבות חטא המרגלים למד משה להבחין בין דרישה כללית שבאה מצד "כלל ישראל" ובין דרישה הבאה מ"ריבוי פרטיו" כפי שהבחין בחטא של "מי מריבה":
"אמר לו אהרן: לא בני אברהם יצחק ויעקב הן גומלי חסדים בני גומלי חסדים? אמר לו משה: אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס? אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה! שאלו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות".
טליה רכל
סטודנטית בהתמחויות לחינוך חברתי קהילתי
ולמחשבת ישראל

 


[1] החטא קשור לפרטיות והקדושה לכלליות לדוג' גנבה ורצח נוצרות כתוצאה של העדפה אגואיסטית פרטית של תועלת אישית על פני
      טובת הכלל.
[2] מעניין שהסיפור הזה מופיע דווקא מסביב לפסח בו  החלה להופיע נשמת כלל ישראל בעולם.
[3] החטא קשור לפרטיות והקדושה לכלליות לדוג' גנבה ורצח נוצרות כתוצאה של מחשבה אגואיסטית פרטית של תועל אישית על פני טובת
     הכלל שהיא האמתית
[4] הרחבת הדברים נמצאת ב"נר למאור" לרמ"צ נריה עמ' 401
 
 

 

 

 

מחבר:
רכל, טליה