פרשת דברים

 

על פי האמור בספרי רצה משה רבנו להוכיח את ישראל לפני הכניסה לארץ על כל החטאים שעשו לאורך שנות שהותם במדבר סיני, אבל מפני "כבודם של ישראל" לא אמר להם במפורש דברי תוכחות, אלא הזכיר רק את המקום כדי לרמוז על החטא שעשו במקום. לדוגמה ניתן לציין את ציון המקום "בערבה" כרמז לחטא בעל פעור שהיה בשיטים בערבות מואב, וציון המקום "מול סוף" על מה שהמרו בים סוף, שאמרו "המבלי אין קברים במצרים וכו' ".

להוכחת הדברים ניתן להביא את דברי רש"י לד"ה "בן פארן ובן תופל ולבן": "אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מיצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן [...] ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים". מכאן, שכל מראה המקומות (שחלק אפילו אינם קיימים) נאמרו רק כדי להוכיח את ישראל ולא במישרין, אלא ברמז בלבד, כפי שאמרנו – בשביל כבודם.

פירוש זה של רש"י עולה בקנה אחד עם פירושו לפסוק בויקרא יט, יז. הפסוק מביא את המצווה "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". רש"י מפרש: "לא תלבין את פניו ברבים", כלומר אף על פי שציווך להוכיח את עמיתך אם ראית בו דבר עבֵרה, עדיין מזהירה אותך התורה שלא תישא עליו חטא, שלא תלבין פניו ברבים. מצוות ההוכחה אינה ללא גבולות. התורה אינה מתירה לך בשם ההוכחה להלבין את פני החבר ואם אתה עושה כן הרי זו מצווה הבאה בעבֵרה.

משה רבנו ע"ה לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. בבואו להוכיח את ישראל חס הוא על כבודם ולא מוכיחם בצורה היכולה להלבין את פניהם, אלא ברמז בלבד, תוך ציון מקום החטא ולא החטא עצמו.

הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו (הלכות ט–י) כותב:

המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר "ולא תישא עליו חטא". כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר "ולא תישא עליו חטא" מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים [...] כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

תפקידנו, כמורות לעתיד, הוא לחנך את תלמידינו ולכוונם בדרך הישר והאמת. פעמים נדרש להוכיח את התלמידים על מעשה שעשו הן ברמת הפרט הן ברמת הכלל. עלינו לזכור כי מצוות התוכחה לא מצדיקה העלבת התלמיד. עלינו להקפיד לשמור על כבודם ולא נישא עליהם חטא.

עלינו לזכור כי לא תמיד יש צורך להגיב; לעתים ראוי להימנע. לדוגמה: בבוקר כבר הערנו לתלמיד ולכן אין זה כדאי להעיר לו בשנית, אפילו לא בנושא אחר. התלמיד עלול להרגיש ש"המורה מחפש אותו" וכוונתו הטובה של המורה תפוספס. במקום ברכה נמצא חלילה קללה.

כדאי לשים לב לשלושה עקרונות חשובים שמביא המלבי"ם לפני שמוכיחים:

א.  "שיהיה המוכיח נקי מחטא", כלומר ההוכחה היא לשמה, לא מנגיעה אישית, וכן, שהמוכיח הוא דוגמה טובה ואוהב את מי שברצונו להוכיח;

ב.  שיהיה המוכח מוכן לקבל תוכחה: שיהיה המוכיח יודע, מכיר ומבין את מצבו של המוכח. על כן כתבה התורה "עמיתך" ("הוכח תוכיח את עמיתך") וכן "אחיך". רק מנקודת מבט של אחים ועמיתים יש אפשרות להוכיח.

ג.   "בסדר התוכחה ואיכותה", כלומר שידע המוכיח לסדר את התוכחה כראוי, לבחור את המילים הראויות ולא לבייש את המוכיח. הלבנת פני החבר והתלמיד היא עוון גדול ויצא שכרו בהפסדו. בחירת המילים המתאימות, המוזיקה הנכונה, העיתוי הרצוי, המקום והסביבה האנושית הראויה – הם סוד התוכחה המתקבלת.

יהי רצון שדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב ונזכה להעמיד תלמידים הרבה.