פרשת דברים

דפי מאורות (5775-44)
שנאת חינם ואהבת חינם
 
בפרשתנו מופיע חטא המרגלים, וכך כתוב: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים א, כז). על עניין זה אמרו חז"ל: "אתם בכיתם בכיה של חינם אקבע לכם בכיה של דורות". הבכייה לדורות הייתה מתוך שנאת חינם והתיקון יהיה על ידי אהבת חי.
 

ארבע שנאות היו בישראל:
1. שנאה לה': "וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ". זו ודאי שנאת חינם. כולנו יודעים מה ה' עשה למען עם ישראל במצרים וביציאה ממנה, כל העזרה והנסים, אלא מה שהיה בלבם הטילו על ה'. בני ישראל שנאו את ה' וכיוון שלא העזו לומר זאת אמרו שה' שונא אותם. ובאמת כמים הפנים לפנים, נוצר שה' שנא אותם, כפי שאומר המדרש: "נתנה עלי קולה [ותרגנו באוהליכם] על כן שנאתיה". במדבר, נבעה שנאה זו מההשגחה הצמודה של ה'. בני ישראל רצו קצת עצמאות, להחליט לבד, כמו ילד שמורד באמו שכל הזמן פינקה אותו ולא נתנה לו לגדול ולהיות עצמאי.
2. שנאה לארץ ישראל: המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה. לפתע, ארץ מצרים שאמורה להיות זבת חלב נהפכה לארץ אוכלת יושביה. הם מעדיפים את ארץ ההפקרות ואת הניתוק מה' מאשר את ארץ ישראל ש"עיני ה' אלוקיך בה". בכניסה לארץ צריכים בני ישראל להתחיל לעמול ולהילחם כדי לזכות בארץ. שנאה זאת נובעת מההפך של הסיבה הקודמת: מהרצון שלא יחסר לי, שידאגו לי, שלא אצטרך לעבוד קשה, מאי-הרצון לעצמאות, מהרצון להמשיך את חיי המדבר.
3. שנאת ישראל: סיבת החורבן בבית שני הייתה שנאת אחים. לעם ישראל הייתה שנאה עצמית, ללא גאוות יחידה. רצה להיות כאחר... כרומאים, כיוונים...
4. שנאת דעת האחר: ריבוי המחלוקות שהחל בדור האחרון של בית שני, שבטלה הסנהדרין. אינם מסוגלים להגיע לאמת, לשלום בדעותיהם, אינם מסוגלים לראות את הטוב גם אצל השני.
שנאת חינם כזו נובעת מעצם השוני בינינו, הזרות, הנפרדות, המחיצות, ולכן התיקון באהבת חינם הוא להרגיש את הקשר, החיבור, המשותף שבינינו, לאהוב ללא גבולות.
אם  כך, רואים  שמחלת   הגלות היא  השנאה  העצמית  של  ישראל, ייאוש ועצבות, שהם שורש כל הצרות שבגלות. לכן אנו מוצאים שבתהליך התעוררות הגאולה יש מלחמה נגד העצבות. באר"י נקבע שהגלות היא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" וכן עקבו אחריו חכמי תנועת החסידות. הבינו שכל צרת הגלות היא בשכחה של האני העצמי שלנו, המיוחדות שלנו.
ממה נבעה השנאה העצמית הזאת? זה המתח התמידי שיש באדם בין הרצוי למצוי שבו; שנאת הנשמה לגוף, הנפש הבהמית מול הנפש האלוקית. אדם השלם עם עצמו – שלם עם סביבתו. השנאה של השונה נובעת מאי השלמות ומהזרות שבעצמו.
הפתרון הוא התיקון שצריך להיות מהבסיס, בביטול השנאה העצמית שלנו, בהכרה ובהבנה של ייחודנו ומהותנו. הרב קוק זצ"ל אומר: "התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו ומיד ישוב אל האלוקים" (אורות התשובה טו, י).
עם ישראל מחפש ייחודיות, אך היא עדיין מזויפת, כיוון שאין אנו מזהים בהכרח את ייחודינו עם התורה. לכן,  כשנשוב אל עצמנו האמתי, נהיה שלמים יותר, נגיע לאהבת חינם אחד לשני, ולקב"ה.
הגבול בין שנאת חינם לאהבת חינם הוא דק ולפעמים אחד גורר את השני. שנאת חינם גורמת לפירוד ולשאלות שרק אם נתייחס אליהן בצורה נכונה – יוכלו לגרום לחיבור, לקשר, לאהבה ולאחדות. לדוגמה, זוג שלפני חתונה נשאל על ידי רב מדוע בחר להתחתן, מה מצאו אחד בשני, ועוד שאלות כהנה וכהנה. לכאורה זה מביך, גורם לפירוד, אך כשבני הזוג יחשבו ויגלו באמת מה מאחד אותם, תגדל האהבה והאחווה. יש לקחת את כוחות הפירוד והחילוק ובעזרתם לגרום לאיחוד ולאהבת חינם.
בעל השפת אמת אומר: כמו שכל הגלות נגרמה בגלל שנאת החינם שלנו את ה', למרות כל הנסים שעשה לנו, כך התיקון צריך להיות באהבת חינם שלנו את ה' לאורך כל הגלות. על אף הפוגרומים, האסונות והקשיים אנחנו עדיין מאמינים בה' , אוהבים אותו ומבינים שהכול לטובה; כל השנאה הזאת כביכול היא לטובתנו, מתוך אהבתו אותנו.
חן בוקבזה
סטודנטית בהתמחויות למחשבת ישראל ולמתמטיקה
 
ינם ואהבת חינם

 

מחבר:
בוקבזה, חן