פרשת דברים

דפי מאורות (5773-44)
האור החיים הקדוש מסביר את הוויכוח שהתפתח בין משה רבנו לעם ישראל בפרשת המרגלים. המרגלים אמרו למשה: כיצד יכול אתה לומר לנו שהארץ היא טובה ועלינו להשתכן בה כאשר ראינו את בני הענקים, הערים הגדולות והבצורות עד השמים את העם הגדול והרב?
 
 
המרגלים ראו את המצב בארץ ישראל. חוש הראייה חזק ומשפיע יותר מחוש השמיעה, ששמענו ממשה. על כך משיב להם משה: הביטו כיצד היצר מדבר מגרונכם, כי אם באתם אליי במה שראיתם בעיניכם ובטענתכם שאי אפשר לכם לבטל מה שהעין רואה, הרי אפשר להביא מנגד "ובמדבר אשר ראית". השתמשתם אתם, המתלבטים, באותו חוש ראייה שאתו אתם הולכים ומאמינים במה שראיתם, ועם כל זאת, "ובדבר הזה", גם במה שראיתם אינכם מאמינים ואם כן "הסכת ושמע": המאמין אינו צריך למופתים, וגם למי שאינו מאמין לא יועילו המופתים. כיצד אפשר להגיע למצב שבו אדם יראה מצב בעין כה סובייקטיבית?
גם משה וגם יהושע שלחו מרגלים. שלוחי משה הוציאו דיבת הארץ רעה ודור שלם הלך לטמיון. תוצאת שליחותו של יהושע לעומת זאת הייתה גאולת ישראל וכיבושה על ידי בני ישראל. מה ההבדל ביניהם ומה ההסבר לכך?
שלוחי משה, כפי שמובא בזוהר הקדוש, יצאו לשליחותם כבר מתחילה מתוך נקודת מבט עצמית ועשו חשבון אם הם ימשיכו להיות נשיאי השבטים גם בארץ ישראל או לא. הם פחדו שבארץ ישראל יפסידו את חשיבותם ואת מעמדם הנשיאותי, כי לא כל הראוי להיות מנהיגם של ישראל בגלות ראוי גם להיות מנהיג בארץ ישראל.
מסקנתם הייתה שאם אין סיכויים שיישארו במעמדם הציבורי בארץ ישראל, מוטב להם שיישארו במדבר. מתוך הנגיעה האישית לא היה אכפת להם לפעול כדי לסכל את השליחות בדרכים שונות עם כל התוצאות החמורות להחטיא את כלל ישראל ולגרום בכייה לדורות. המטרה לשררה קידשה את האמצעים עד כדי כך ש"וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד).
לעומתם, שליחי יהושע שאף על פי שלא היו נשיאים, אלא אנשים אלמוניים, מכל מקום חז"ל גילו לנו ששליחים אלו מילאו את תפקידם בנאמנות ובמסירות נפש והקדישו את עצמם לתועלת כלל ישראל ללא כל נגיעות ואינטרסים אישיים.
שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח המשתלח לעשות מצווה ונותן נפשו כדי להצליח בשליחותו ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצווה ונותנים נפשם להצליח בשליחותם, כאותם שניים ששלח יהושע בן נון (מדרש רבה, פרשה טז).
למדים אנו עד כמה חשוב לשמור על האינטרס של כלל ישראל. אותם השומרים על האינטרסים האישיים שלהם, מקורביהם ואנשי שלומם, גם אם נראה שלכאורה הם מצליחים, אין כאן מקום להצלחה זו.
הערובה האמתית להצלחה של איש ציבור שהוא שליח אמתי. בראש ובראשונה חייבת להיות ראיית האמת ומסירות נפש ללא כל נגיעות.
נקודה נוספת חשובה מאוד מופיעה בתהליך התנהלות המרגלים, כמסופר בספר במדבר, "ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל" (במדבר יג, לב). הרמב"ם כותב:
מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו – צדיק. ומי שעוונותיו יתרות על זכויותיו – רשע. ושיקול זה אינו לפי מניין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות (הלכות תשובה, פרק ג).
ר"י לוינשטיין זצ"ל כותב:
בזכות אחת בלבד זוכה אדם להכנס בשעה קלה לגן עדן וכן להפך. לפעמים מאבד אדם את כל עולמו על ידי עברה אחת בלבד. חשיבותם של מעשים אינה נמדדת לפי החשיבות שבני אדם מייחסים להם אלא לפי החשיבות הנאמדת על פי חשבון שמיים (קובץ שיחות תשי"ט–תש"ך).
 עובדה מרטיטה זו מעצימה את האחריות הכבדה שלנו לבצע את עבודת הקודש של כל אחד מאתנו, כשליחים, כאנשי חינוך וכסוללי דרך ה'. האיכות שבשליחות, גאוות היחידה והאמת הפנימית האמתית היא הערובה להצלחתנו האישית והכלל מערכתית.
 
ישראל אברהם
סטודנט בתואר שני בייעוץ חינוכי


 
 
 

 

 

 

מחבר:
אברהם ישראל