פרשת האזינו

דפי מאורות (5771-53)
"שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך"
 
נמצאים אנו באחת הפרשיות המיוחדות ביותר בתוכנן ובצורת כתיבתן. פרשת האזינו כתובה בלשון שירה וכתובה "כאריח על גבי אריח", כלומר שני טורים, צלע בכל טור, כאשר בכל צלע מספר מילים מצומצם, וכל צלע מקבילה לשנייה שבאותה השורה.
 
 
בשירה זו מזכיר משה לבני ישראל את כל הטובות שה' עושה עמם, אך בני ישראל כפויי טובה ועוזבים אותו. כתוצאה מכך ה' מסתיר פניו מעמו, ואויביהם נלחמים בם, אך לא לזמן רב, משום שהקב"ה נוקם באויבים: "ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" (לב, מג).
מטרתה של כתיבת התוכחה דווקא בלשון שירה, לשון קצרה ולא ארוכה ומייגעת, היא כדי שהדברים ייכנסו ללבם של השומעים וייזכרו לטווח הארוך, גם לאחר הכניסה לארץ ישראל.  
נתמקד בפסוק אחד מתוך השירה החשובה: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (לב, ז). מהפסוק משתמע הציווי לזכור היטב את ההיסטוריה, להתבונן ולהבין את מה שנעשה בדורות עברו וכיצד יד ה' מכוונת את המציאות כולה. מתעוררת התמיהה: איך ניתן לזכור ימים עברו מבלי שחיינו בהם? ממשיך הפסוק ועונה, שהמסורת עוברת מדור לדור והבן ילמד את קורות העבר כאשר ישאל את אביו. בדרך זו האב יעביר לבנו את המסורת ארוכת השנים.
על פסוק זה אמר ר' משה יצחק דרשן:[1]
שבדורות הראשונים נתקיימו בישראל דברי הכתוב: "שאל אביך ויגדך", כיוון שהאבות היו בני תורה ויודעי ספר, הייתה מוכנה בפיהם בכל עת תשובה טובה ונכוחה לשאלת הבנים.

אולם בדורות שלנו, בעוונותינו הרבים, כאשר גם האבות לא קנו כראוי תורה ודעת – אם הבן שואל את אביו שאלה כלשהי ביהדות, אין בפי האב מענה נאות לשאלה ולכן הוא מפנה את בנו אל אביו הזקן-סבו של השואל.

פרשת האזינו
הוא שנאמר כאן בכתוב: "שאל אביך" – בזמן הזה כאשר אתה שואל את אבא בענייני תורה ויהדות. "ויגדך: זקניך ויאמרו לך" – הוא מציע לך שתלך אצל סביך הזקנים, שרק הם מסוגלים להשיב לך על שאלותיך בתורת ישראל.
לעתים, מפני התמעטות הדורות, תשובת האב אינה מספקת ויש צורך לפנות בשאלה דווקא לסב המקורב יותר למסורת.
בתרבות של היום נודעת חשיבות רבה להתקדמות ולשכלול בכל תחומי החיים, אך יחד עם מעלותיו של עידן זה עלול להיווצר מצב של זלזול בדור הקודם, מפני שהדור יחשוב שהידע העצום מצוי אצלו. התורה מזכירה לנו שעלינו לינוק את ידע העבר, את המסורת ארוכת השנים, דווקא מאבותינו, מהדורות הקודמים לנו.
כאשר אדם יראה את עצמו כמקור הידע והכוח הוא עלול להגיע לידי רגל גאווה ולחוש עצמו נעלה ונישא על פני הזולת ועל פני הדורות שקדמו לו. כתוצאה מכך הוא עלול אף "לבעוט" בתורה כולה ולעזבה, כפי שמתארת השירה בהמשך: "וישמן ישורון ויבעט" (לב, טו).
את שירת האזינו אנו קוראים השנה בשבת שלפני יום הכיפורים, הנקראת גם "שבת שובה". נראה שיש קשר רב בין שירת התוכחה של פרשת האזינו ובין ההפטרה שבה קוראים: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך, כי כשלת בעונך" (הושע, יד). הפרשה וההפטרה מעוררות את האדם לשוב בתשובה שלמה. המילה "לשוב" מתארת את הפעולה ההפוכה מההתקדמות. על כל אדם לעצור לרגע את החיים הדינמיים והמתפתחים ללא הרף וללמוד מדורות עברו, מאבותיו הקדושים וממידותיהם. עליו גם לשאול את האב ואת הסב או כל דמות רוחנית אחרת.
כתוצאה מכך האדם יגיע לידי תשובה. מי ייתן שנשוב כולנו בתשובה שלמה לריבונו של עולם ותבוא גאולתנו במהרה.
אביטל מלניק
סטודנטית במסלול לגיל הרך

 


[1]    כפי שמופיע בספר: "פרפראות לתורה":  בקר מנחם, פרפראות לתורה- ספר
      דברים, הוצאת "אומן", ירושלים (1986), עמוד 241
 
 

 

 

 

מחבר:
מלניק, אביטל