פרשת האזינו

באופן אסוציאטיבי הנשר מסמל מהירות, עצמה ומלכות. הוא אחד החיות במרכבה העליונה: "וּפְנֵי־נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּֽן" (יחזקאל פרק א), אך הפסוק שלנו מבטא צד אחר בנשר, אולי פחות מוכר, וראוי להתבונן בו ובמשמעויותיו.

במדרש מתבאר שלנשר יש תכונה מיוחדת של רחמנות על בניו: "יבא נשר שהוא רחמני על בניו". לפי זה, משל הנשר בא לבטא רחמים מיוחדים של הקב"ה דווקא על בני ישראל, כבניו; אהבה הנובעת מתוך כוח, עצמה והכרת הבנים כממשיכי דרכו וכמכילים את תכונותיו.

כיצד מתבטאת האהבה והרחמנות של הנשר על גוזליו  במשל ושל הקב"ה על עמו בנמשל? המפרשים מביאים הסברים שונים.

א.       סבלנות והתאמה

"שיוליך גוזליו לאט" (ראב"ע): הקב"ה מנהיג אותנו בקצב שאנחנו מסוגלים לעכל ולהפנים. לחז"ל יש ביטויים שונים לכך: "לא עליך המלאכה לגמור"; "כך היא גאולתם של ישראל קמעא קמעא", וכו'. ביטוי נוסף לסבלנות שבה הקב"ה מנהל אותנו מופיע בדברי התולדות יצחק המדבר על תהליך לימוד התעופה שהנשר מלמד את גוזליו: "כמו הנשר יריק קנו כשרוצה ללמד לגוזליו לרחף ועם גוזליו ירחף, ותדע איך מלמד אותם שיפרוש כנפיו, יקחהו וישאהו על אברתו ללמדו לעוף".

ב.       שמירה והגנה

הנשר משתמש בכוחו הגדול דווקא להגן ולשמור על גוזליו ולאפשר להם את ההגנה הנדרשת. כך מסביר הרא"ש: "כנשר יעיר קנו. שהוא מעורר ומחופף אצלם והן קופצין עליו ואז אין להם לירא משום דבר מלמעלה שאין עוף פורח לעיל מהם וגם אין להם לירא מחצים שזורקין בני אדם שהיא מגינה עליהם". וכן ברש"י: "כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד (שמות יד, יט–כ) ויסע מלאך האלהים [...] ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל". את הפגיעוּת של ישראל הקב"ה לוקח עליו: "מוטב שיכנס בי החץ".

ג.        בכבודו ובעצמו

הזכרנו שהנשר מסמל מלכות. מלך מבטא בלעדיות, ייחודיות, התנשאות. רבנו בחיי כותב שהנשר לוקח אחריות אישית על גוזליו: "כשם שהנשר לוקח גוזליו ונושאם על אברתו ומנחה אותם ממקום למקום, כן ה' בדד ינחנו, כלומר לישראל לבדו, ואין עמו שותף אל נכר". הקב"ה מנהיג אותנו באופן אישי בלי לשתף כוחות זרים. כך מביא גם האברבנאל: "להגיד שהטובות האלו שזכר שעשה הקדוש ברוך הוא עם האומה לא עשאם על ידי אמצעיים אבל הכל עשה ה' בכבודו ובעצמו".

ד.       התעוררות והגנה רוחנית

רבנו האלשיך רואה בהגנת הנשר על גוזליו משל לשמירה רוחנית שבה הקב"ה חופץ את ישראל לבל תדבק בהם טומאה זרה: בפרשתנו הוא מסביר את פעולת היקיצה שהנשר מקיץ את גוזליו: "בהיותם ישנים במצרים בתרדמת משובה שטופים בעבודה זרה, העירם על ידי משה, ועירה עליהם רוח ממרום להפך לבבם אליו, לקדש שם שמים [...]". במקום אחר הוא מסביר מה משמעות ההוצאה ממצרים על כנפי נשרים:

שאמרה שכינה כל עוד שאני עמהם אין קונים שם רע [...] ובעת צאתם יפרוש כנפיו ויקחהו מתוך טומאתם כד"א לקחת לו גוי מקרב גוי ואחר כך ישאהו על אברתו הם מלאכי שכינה אשר נשאום ממצרים" (אלשיך, בראשית, פרק מו).

בחודשים האחרונים ראינו בעינינו את פעולת אבינו רוענו, בורא עולם, עלינו, על גוזליו הרכים; חשנו כיצד אנו מתקדמים שלב נוסף בגאולת הקמעא קמעא באחדות המופלאה שהתגלתה בינינו; ראינו כיצד הוא מגן עלינו בכבודו ובעצמו מאלפי הטילים ששוגרו לעברנו בניסים שעינינו ראו ולא זר. ובעיקר, אנו חשים בימים מופלאים אלו כיצד הנפש הישראלית מתעוררת באמונה, בתפילה, באהבת ישראל, באמונה בצדקת דרכנו ובהרגשה שאנו עם מופלא וייחודי שאין כמותו בין העמים.

נוסיף ונתפלל שתתקיים בנו המשך הנבואה: יַרְכִּבֵהוּ עַל בּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהֽוּ דְבַשׁ מִסּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צֽוּר.