פרשת וארא

דפי מאורות (5773-14)
מעבדות לחירות
 
בעוד שבפרשת שמות קראנו על התעצמותה של משפחת יעקב משבעים נפש לעם המונה שש מאות אלף גברים, בפרשת וארא אנו קוראים על תהליך השתחררות והיבדלות מן העם המצרי ועל תחילת יצירתו וגיבושו של העם היהודי במצרים.
 
 
ההיבדלות מן העם המצרי נעשית על ידי טיפול אלוהי במצרים ובאלוהיהם כמו שנאמר: "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה' " (שמות יב, יב). מעשי השפטים של ה' במצרים ובאלוהיהם מחלחלים אט אט בנשמותיהם של העבדים העבריים על ידי כך שהם נוכחים לראות שאין הפגעים הנופלים על המצרים פוגעים בהם. עבדים אלו מתחילים להבין שהם אינם איזו שכבת עם מצרית נחותה, אלא הם יצירה לאומית נפרדת ואינם מן העם המצרי כלל.
 
על מכות מצרים
בפרשתנו מסופר על שבע מכות שבכולן אין אנו מוצאים פסוק המדבר על השפטים שעשה ה' באלוהי המצרים, אבל אם נבדוק לעומק נוכל להבין כיצד נעשו השפטים באלילי מצרים. לדוגמה:
מכת הדם: מכוונת הייתה ללעוג לאל היאור. על פי אמונת מצרים, אל זה הפרה את אדמת מצרים בהעלותו את היאור בזמנים קבועים ובכך ביסס את כלכלתם. משה הוכיח לפרעה ולכל העם המצרי את אפסיות כוחו של אל זה. כיוון שאין בכוחו לסלק את מכת הדם ממימי הנילוס הפכו מי הנילוס מפרים את האדמה ואת יבולה למשחיתים את אדמת מצרים ואת כל הצומח בה, כשאין לאליל זה ישועה והצלה ממכה זו.
מכת הצפרדע: בין אלילי מצרים הייתה אלילה שעל פי אמונת המצרים אמורה הייתה להגן על הילודים ועל היולדות המצריות. כיוון שהצפרדעים פרים ורבים ביותר, עשו המצרים לאלילה זו ראש בדמות צפרדע. דמות זו של האלילה סימלה למצרים את ברכת הפרייה ורבייה, וכל עקרה מצרית נהגה להקריב לה קרבנות כדי שתפדה אותה מעקרותה. אף עשו קמעות בדמותה, שיולדות ועקרות נהגו לתלות על צווארן.
והנה הצפרדעים, שהיו סמל של ברכה, לאחר שעלו מן היאור באלפיהם, הפכו להיות למצרים מאליל מכובד ורצוי לפגע רע הגורם נזקים עצומים בכל מצרים. גם כאן רואים שהאלה, שנשות מצרים סגדו לה אִכזבה כיוון שקצרה ידה מהושיעם.
נשים לב שהמכות נבנו בתבנית של שלוש – שלוש – שלוש (דצ"ך, עד"ש, בא"ח – שאליהן מצטרפת העשירית, השונה, מכת בכורות). בכל מחזור של שלוש, בשתיים מהן משה הזהיר את פרעה ואילו המכה השלישית הונחתה ללא אזהרה. בכל מחזור היה המפגש של משה עם פרעה השכם בבוקר על שפת היאור, מקום גאוותו של פרעה. שם הוא נוכח באפסיותו.
 
"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"
מדוע עם ישראל לא היטה את אוזנו לדבריו של משה? ההסבר הפשוט אומר שכאשר מצבו של אדם בהווה קשה מנשוא, אין דעתו פנויה לשמוע הבטחות על העתיד. כל רצונו הוא להשתחרר מן הלחץ הפיזי והרוחני שהוא מצוי בו באותו רגע. רק אחרי שינוח וירווח לו, תהיה לו הסבלנות לשמוע הרצאות אידאולוגיות על העתיד הוורוד.
הסבר שני, עמוק יותר, הוא של רלב"ג שחילק פסוק זה לשניים: "מקוצר רוח" – של משה. "ומעבודה קשה" – של בני ישראל.
 
רלב"ג כתב שהאמירה "מקוצר רוח" מכוונת למשה, כיוון שמשה אמר "ואנכי ערל שפתיים" – אני לא יודע לדבר אל העם בהרחבה ובסבלנות, ולענות לשאלות שאדם שמבין לא שואל אותן כלל. מרוב שכלתנותו, משה אינו מסוגל לרדת לפרטים הנראים לו ברורים כל כך, וכל שאלה בדברים אלו נראית לו מיותרת וטיפשית. על כן עונה לו הקב"ה: "אהרון אחיך יהיה נביאך" – הוא יהיה לך לפה; הוא יסביר את הדברים שבעיניך נראים טיפשיים. מאוחר יותר, במשך הזמן, למד משה לרדת אל העם ולדבר אתו ברמה השכלית של פשוטי העם. רק אז אנו מוצאים שכתוב "וידבר משה אל העם לאמור" (המדבר לא, ג).
 
יהי רצון, שהקב"ה ישרה שכינתו בינינו, ישים שלום בארצנו, ולא נדע עוד מלחמות על עצם קיומנו כעם בארצנו הקדושה. מדינתנו תשגשג ותפרח לעיני כל גויי הארץ, וכל העולם יכיר, כי "שם ה' נקרא עלינו".  
 
רועי חממי
תלמיד במכון ההוראה חיספין
 
 
 

 

 

 

מחבר:
חממי, רועי