פרשת וארא

דפי מאורות (5776-14)
ראל לא ידעו מי הוא ה׳? התשובה נאמרת בפשט הכתוב, כי אמירה זו נאמרת בהמשך לטענתו של משה בסוף פרשת שמות: ״מאז באתי אל פרעה [...] והצל לא הצלת את עמך״.
 
 

תחילה יש להסביר את ההבדל שבין ״אדנ-י״ ובין שם ״הוי״. אדנ-י – הכוונה היא באדנות, שהוא אדון הכול; שם "הוי" – הכוונה שהיה, הווה ויהיה.
הקב״ה מתגלה בצורות שונות ובמצבים שונים. בדרך כלל הוא נותן לכוחות הטבע, שאותם הפקיד על הנהגת העולם,  לפעול לפי חוקיהם, ומכווין אותם כפי רצונו. הנהגה זו היא בבחינת ״בעל הכוחות כולם״. ויש הנהגה נוספת שבה הקב״ה פועל באופן ישיר ללא אמצעים טבעיים. הנהגה זו נקראת ״היה, הווה, יהיה״. לכן עלינו לכוון את ברכות היום לשני פנים – למי שמנהיג את הבריאה באמצעות כוחות הטבע ולמי שמהווה את הבריאה באופן גלוי.
לכן ענה הקב״ה למשה ״אני ה׳ ״. האם אתה, משה, מתמרמר משום שעל ידי שליחותך גרמת לבני ישראל רעה? האם לא יכולתי לחסוך מעם ישראל את הסבל שעברו במצרים? האם יש מניעה מלפניי להיטיב עם בני? האם חוקי הטבע הם מכשול לגרום להם רעה? אבל בנוגע לעם ישראל, אומר הקב"ה, אני משתמש אך ורק בהנהגה של ״היה, הווה, ויהיה״. אתה, משה, צריך להבין שיש סיבה לכך, כי הרי יכולתי לחסוך לאברהם ליצחק וליעקב את כל הצרות שעברו עליהם.
אם כך מהי הסיבה האמתית? מדוע האבות לא זכו להנהגה גלויה?
נסביר זאת על ידי משל: גביר אחד, שברשותו היו כל בתי המלון בעיירה שבה הוא חי, התבשר כי ידידו משכבר הימים מגיע לעיירתו לזמן-מה. אמנם קיווה אותו גביר כי ידידו יתארח בביתו, אך שיער כי בוודאי יפנה לאחד מבתי המלון בעיר. כמובן, יכול היה להזמין את חברו אליו, אך לא היה מכיר לו על כך טובה כי בסופו של דבר יכול היה האורח ללון במלון. לכן נתן הוראה לכל פקידי הקבלה להודיע לאדם שיגיע כי כל החדרים במלון תפוסים. וכך היה. בעודו תוהה לאן יפנה, הופיע הגביר והזמינו אליו. עכשיו ודאי יודה האורח לגביר על שהצילו.
אילו היה הקב״ה מתנהג עם עם ישראל מתחילת לידתו בהנהגה ישירה, היה נדמה לנו שאין הבדל בינינו ובין שאר העמים, כשם שאלה ״מתארחים בבית מלון״, אלא שכתוספת חיבה קירב אותנו ה׳ יותר ונתן לנו את הזכות להיות ״סמוכים על שולחנו״. לכן בא הקב״ה ואמר ״לא היא!״ לכם – אין טבע; עבורכם – כל החדרים במלון תפוסים, רק בביתי תתארחו. (על פי רש״ר הירש, מזקנים אתבונן).
״ואתה ועבדיך ידעתי, כי טרם תיראון מפני ה׳ א-לקים" (שמות ט, ל). מדוע היה צורך להודיע לפרעה מראש שלא יחזור בתשובה? האם לא עדיף היה להמתין ולתת לפרעה להחליט לבד? במכה זאת כבר הגיע פרעה למצב שהיה מוכן להודות בכישלונו ולשלוח את עם ישראל לחופשי. הקולות הנוראים ומחזות האימה עשו את שלהם, ומשה בישר כבר לפרעה, ״בפעם הזאת אני שולח את כל מגלותי אל לבך״. פרעה היה סבור גם כי הוא משוכנע, אך משה לא היה סבור כך. הוא ידע שפרעה צריך עוד לעבור כברת דרך עד שיאמין בה׳ בכל לבו.
משה רבינו בהודעתו התכוון ללמד את פרעה פן נוסף בשליטתו של ה׳ על הבריאה והאדם. פרעה אמנם הספיק כבר ללמוד שהקב״ה שולט על מעשיהם של הברואים, אך עתה עליו ללמוד שיעור נוסף, שהקב״ה שולט שליטה מלאה גם על מחשבותיהם ורצונותיהם.
אין ספק שאחרי שמשה הודיע לפרעה כי הוא עתיד להתחרט רצה פרעה להוכיח לו כי הוא טעה, לשים את נבואתו ללעג ולשחרר את היהודים. אך בכל זאת לא עלתה בידו ונאלץ להודות כי אינו מסוגל לשלוט אף על עצמו, כי רק השי״ת הוא השולט בכול (אור החיים הקדוש).
 
דורין אלימלך
סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד
 
 

 

 

 

מחבר:
אלימלך, דורין