פרשת ואתחנן

 

הרב סמט שואל בספרו^[1] על פרשת ואתחנן: מדוע משה חוזר על מעמד הר סיני שלוש פעמים במרחק של פסוקים אחדים? ותשובתו היא שבכל פעם שמשה חוזר על מעמד הר סיני הוא מדגיש פן מיוחד: בפעם הראשונה הוא מבסס את חוויית ההתגלות, בפעם השנייה הוא מעלה את תוכן מעמד הר סיני, ובפעם השלישית הוא מפרט את הדברים שבו.

דבריו של הרב סמט מתחברים לפרשה שלנו בפרט ולמצב שמתרחש בספר דברים בכלל. עם ישראל עומד רגע לפני כניסתו לארץ, עם שלם שחי ארבעים שנה במצב של נס, התגלות, ורוחניות אין סוף. פתאום עומד העם להיכנס לארץ ישראל ולדאוג לפרנסה, לצבא, להתנהלות מדינית מסודרת ועוד. כבר לא יהיה מַן כל בוקר וכבר לא יהיה עמוד ענן שיגן ויוביל את הדרך. הם יצטרכו להקים את עצמם בארץ ולהכיל את הרוח דרך החומר. לכן חשוב למשה לחזור ולהדגיש את הדברים פעם אחרי פעם – את הציוויים, את חוויות ההתגלות, את ה"דע מאין באת" ואת ההשלכות של מי שלא הולך בדרך ה'.

הרב קוק כותב:

מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא [...] השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער וייהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כוחותיהם. הצורך למרידה זו, היא הנטייה לצד החמריות, שמוכרחת להוליד בכללות האומה בצורה תקיפה [...] שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטייה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם (אורות התחיה מד).

בהקשר של פרשתנו, תיתכן ירידה רוחנית כשעושים צעד כה משמעותי, שינוי כה חד המהפך את הקשר הרוחני שלנו עם ה' לסוג שיכיל גם חלקים חומריים. אך לפי דברי הרב קוק הנפילה היא חבלו של משיח, היא תדעך לבסוף ואז תתאפשר הארה רוחנית.

שכשמבינים את מה שעם ישראל  עומד לעבור, נאומו וחזרתו של משה על הדברים כל כך מובנת וכל כך נצרכת! דבריו של הרב קוק מסייעים להכין אותנו נפשית ואמונית לכך שיכולה להיות נפילה ויכול להיות שעם ישראל יחטא, אך כל זה תהליך וחבלי משיח, עד שנגיע למנוחה ולנחלה, שהכול מאתו יתברך.

זה עתה סיימנו את ט"ו באב המבטא בעיניי את החיבור בין חומר לרוח, שעם ישראל עשה בכניסתו לארץ. חורבן הבית הראשון וחורבן הבית השני מהווים אירועי שיא-הכאב בתודעה הלאומית שלנו. בית המקדש, ביתו הארצי של הקב"ה, הוא הביטוי של הקשר ביננו לבינו, והסמל לברית ולתקווה גדולה לעם ולאנושות, שאכן ניתן לנהל ולחיות את החיים בחיבור נכון בין ארץ לשמים.

במשנה כתוב: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לביש את מי שאין לו" (תענית ד, ח).

הימים בין תשעה באב לט"ו באב הם אכן מיוחדים, כי בימים אלו אנו מנסים להיטיב עם כלי המפגש והאהבה שבתוכנו ולזקק את המידות כך שנוכל להיפגש באמת. רק אז ט"ו באב יכול להיות חג אהבה של ממש.^[2]

גם בפרשתנו שם משה את הדגש על הניסיון הזה להיות ראויים לקשר עם הקב"ה בין החומר ובין הרוח. כדי ליצור קשר זה בעולם, התורה מזהירה אותנו לא לשכוח שהקשר בינינו ובין ה' דורש תשומת לב, השקעה, דבקות בו ואהבה. עם המסר הזה נצליח להתמודד עם כל דבר בעולם ככלל וכיחידים לעולמי עד. זה מה שמשה מזכיר, בעיניי, לעם ישראל רגע לפני הכניסה לארץ.

 

---