פרשת ואתחנן

 

לפי הפירוש הראשון של רש"י למילה "ואתחנן" המאפיינת את בקשתו של משה, מילה זו מורה על מתנת חינם. משה מבקש כי הקב"ה ימנע את השימוש במידת הדין כלפיו ויפעיל את מידת הרחמים אשר תעניק לו את הכניסה לארץ.

בהמשך תפילתו משה ממשיך בקו זה הנועד לעורר את מידת הרחמים. משה מזכיר את גבורות ה' כמניע לקבלת תפילתו. הוא אומר "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה" (פסוק כד). לפי פירוש רש"י מילת "גדלך" מתפרשת כ"מידת טובך", ו"ידך החזקה" היא ימין ה' הפשוטה לכל באי עולם, הכובשת את מידת הדין ומפעילה את מידת הרחמים. אפשר לומר עוד כי הקו המנחה את משה הוא שאף שנגזרה גזרה אין לאדם להתייאש מן הרחמים. קו זה הוא שהוביל את חזקיה המלך בשעתו להתפלל על חייו אף על פי שישעיהו הנביא בישר את מותו.[1]

אולם למרות תחינתו של משה וניסיונו לעורר רחמי שמים, הוא נענה בשלילה. הקב"ה משיב למשה: "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (פסוק כו). יש להבין למה הקב"ה התנגד לבקשתו של משה. מדוע כאן מידת הרחמים לא פעלה בניגוד לשאר מקומות שבהם משה ביקש ונענה (כמו חטא העגל והמרגלים)? כדי להבין זאת נעיין בתשובת ה' למשה. הקב"ה אומר למשה "רב לך", כלומר "די לך במה שנתתי לך". אמירה זו עמומה, שכן הקב"ה לא פירט מה נתן לו. היו פרשנים שפירושו כי הכוונה לכניסה לארצות סיחון ועוג, וכוונת אמירת הקב"ה למשה היא: "די לך שנכנסת לקצה הארץ המבוטחת ואין אתה ראוי ליותר" (ראו חזקוני). אך נראה כי מסתימת לשון התורה מובן כי האמירה הנ"ל מתייחסת לכל מה שמשה קיבל. אמירה זו משתקפת היטב בלשון המדרש (דברים רבה פרשת ואתחנן):

"רב לך": רבו הוא לך, ביזה כולה בזוז לך, ואם אתה נוטל הכל, לית את שבק (אין אתה מותיר –ד.ב) ליהושע תלמידך כלום. גאלת את ישראל ממצרים, הנהגתם בים והורדת להם המן ואת התורה, הנהגתם במדבר מ' שנה, ואת מבקש ליכנס לארץ לחלקה להם?! אין אתה מניח ליהושע כלום.

משה עשה רבות בחייו, אמנם גרם חטא, וכעת הגיעה תורו של יהושע להנהיג את העם. בעת הזו אין נכון לבקש את הכניסה לארץ כי בקשת הכניסה היא פגיעה במה שזכה לכך יהושע. "אין אדם נוגע במוכן לחברו" (מדרש שיר השירים, פרשה ג). אחר שיהושע זכה בהכנסת ישראל לארץ, שוב לא ראוי שמשה ייקח את מקו

מו של יהושע. בכל זאת לא נענה משה בשלילה גמורה. אמנם בקשתו להיכנס לארץ לא נתקבלה, אך בקשתו לראות את הארץ אושרה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך" (פסוק כז). היענות זו של ה' למשה מלמדת עד כמה גדול כוחה של התפילה. אף על פי שבקשתו של משה להיכנס לארץ נענתה בשלילה, לא חזרה התפילה ריקם, ומשה זכה לראות את הארץ מפסגתו של הר העברים.