פרשת ואתחנן

דפי מאורות (5774-45)
הכמיהה לארץ
 

משה רבנו מתחנן ומבקש מהקב''ה רשות להיכנס לארץ ישראל. המדרש אומר: "אמר ר' יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה, ואלו הן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול ותחנונים" (דברים רבה, ב, א). תפילתו של משה רבנו בפרשה היא בלשון חנונים: "ואתחנן אל ה' ".

 

 
רש''י פירש: "אין חנון בכל מקום, אלא לשון מתנת חינם. שאף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים אלא מתנת חינם''.
משה רבנו יכול היה לתלות את בקשתו בכך שהוא טרח רבות למען עם ישראל. במשך ארבעים שנה הוביל אותם בנאמנות במדבר, בצדקותו, ובמצוותיו, אך הוא בחר לבקש מהקב''ה מתנת חינם.
שואל על זה הכלי יקר: וכי צדיקים יכולים לתלות את בקשתם במעשיהם הטובים שכבר עשו? הרי לעולם אין לאדם שום חוב על הקב''ה, כי כל המצוות שאדם עושה אין בהם כלל כדי להשיב על הגמולים של הקב''ה. כך אמר יעקב אבינו: "קטנתי מכל החסדים [...] אשר עשית את עבדך'' (בראשית לב, יא).
לפי הכלי יקר מוכחת כאן כוונה אחרת: שצדיקים אינם תולים את בקשתם במעשים שהם כבר עשו בעבר כי אם במעשים הטובים שיעשו בעתיד. הצדיקים מבקשים טובת הנאה גשמית בעולם הזה כדי שיזכו לקיים עוד ועוד מצוות.
ר' שמלאי דרש (סוטה, י'ד):
מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה רבנו: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי.
אם כן, מדוע אין משה תולה את כניסתו לארץ במצוות שהוא עתיד לקיים, המצוות התלויות בארץ, אלא מבקש מתנת חינם? ייתכן מאוד שה' ימלא את משאלות לבו כיוון שהוא חפץ לעשות את רצון ה' ולא את רצונו הפרטי!!
מכך לומדים על ענוותנותו העצומה של משה רבנו. הוא חשש  שמא ייכנס לארץ, אך לא יקיים את כל המצוות ותהיה לו רק ההנאה. לכן ביקש בלשון חנינה.
לימוד זה נלמד גם מהמילים ''בעת ההיא לאמר''. משה רבנו דיבר על מצבו העכשווי, שעכשיו אין בידיו הזכויות של המצוות שלעתיד לבוא.
"ואתחנן" = בגימטרייה 515, מספר המסמל מספר תפילות שהתפלל משה רבנו כדי לזכות להיכנס לארץ. יש תיאורים רבים במדרש על כוח התפילה לבקוע שער אחרי שער עד שעוד תפילה אחת הייתה משנה את הגזרה. לכן אמר לו הקב''ה: ''רב לך אל תוסף דבר אלי''.
על הרצון ועל הכיסופים לעלייה לארץ ישראל אפשר ללמוד גם מהסיפור על ר' זירא (מסכת כתובות, קי'ב). כשעלה ר' זירא לארץ ישראל לא מצא ספינה לעבור אתה את הנהר. אחז בחבל שהיה צמוד לנהר לצורך סיוע לספינות, אחז בו ועבר אתו את הנהר. ראה אותו צדוקי אחד ואמר לו: ''עמא פזיזא''! אתם עם ישראל עם פזיז. תראה איך אתה מתנהג, מסכן את עצמך ועובר את הנהר לבדך ואינך מחכה לספינה. אמר לו ר' זירא: ''דוכתא דמשה ואהרון לא זכו לה אנא מי יימיר'', כלומר מקום שמשה ואהרון לא זכו לו, להיכנס לארץ ישראל, מי אמר שאני אזכה? הייתה לו תשוקה ורצון לעלות עד כדי מסירות נפש למען ארץ ישראל.
בהפטרה של פרשתנו יש נבואת נחמה לעם ישראל: ''נחמו נחמו עמי''. הנבואה כוללת בשורה על הגאולה העתידה ועל השיבה לארץ. יש דימוי של הקב''ה לרועה שיאסוף את עדרו: "כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עולות ינהל". הקב''ה יקבץ את הגולים ויוציא את עם ישראל מהגלות כמו שרועה דואג ושומר על צאנו. כיום אנו זוכים לראות עין בעין את התגשמות הנבואה, וזוכים להגשים חלום של אלפי דורות שכספו לארץ.
יהי רצון שנזכה לראות בביאת משיח צדקנו ובגאולה השלמה במהרה!
 
מוריה אבוהב
סטודנטית בהתמחויות לתנ''ך ולהיסטוריה
 
 

 

 

 

מחבר:
אבוהב , מוריה