פרשת ויגש

דפי מאורות (5775-11)
משפט צדק
 

בשעה שעמדו האחים לפני יוסף בחשד לגנבת הגביע, אמר יהודה ליוסף: "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים" (מד, ט).

 

באמירה זאת קיבל עליו יהודה את הדין במלוא החומרה, אך כשנמצא הגביע באמתחתו של בנימין, נסוג יהודה מההצעה מרחיקת הלכת שלו. הוא מבין שבדבריו הקודמים הוא גזר על בנימין עונש מוות. על כן הוא פונה שוב ליוסף ואומר: "הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". עדיף לך שכולנו נהיה עבדים מאשר להרוג את הגנב. אך יוסף אינו מקבל את היזמה של יהודה. הוא רואה לנכון דווקא להקל בעונש. אכן אין סיבה להרוג את הגנב, אך למה לקחת את כולם לעבדים? "חלילה לי מעשות זאת. האיש אשר יימצא בידו הגביע הוא יהיה לי לעבד ואתם עלו לשלום אל אביכם". מכאן למדים שרק בנימין, אחיו של יוסף מאב ואם, שיהודה ערב להשיבו אל אביו, יישאר לעבדות במצרים.
יהודה אינו מוכן לקבל את רוע הגזרה, "ויגש אליו יהודה". במדרש חז"ל מובא ש"הגשה" זו למלחמה הייתה. יהודה משנה לפתע את המהלך להצלת בנימין. הוא ניגש אל יוסף כאומר: "אם למלחמה – אני בא; אם לפיוס – אני בא; אם לתפילה – אני בא; אם למלא מים – אני; אם לשמש – אני; אם לחטוב עצים – אני". כל מה שצריך לעשות – אני אעשה רק תניח לבנימין. הדבר קשה ותמוה; הלא כבר קיבל עליו מראש את הדין ואמר, "אשר ימצא אתו מעבדיך ימות", ויוסף ענה לו שלא יהרוג את בנימין, ובכך הקל בעונש. מה עוד, שהוא החליט לשחרר גם את האחרים. איך יהודה יכול עכשיו לבוא בטענות? איך הוא יכול להחליט פתאום לצאת למלחמה אחרי שניגש למשא ומתן?
עוד כתוב במדרש שכשאמר יהודה ליוסף, "בנימוס שלנו כתוב 'ואם אין לו ונמכר בגנבתו' וזה יש לו לשלם", רואים אנו שדבריו של יהודה פעלו את פעולתם. יוסף מוותר לפתע על כל הקופה, "ולא יכול יוסף להתאפק".
המהר"ם אלישיך הקדוש מסביר את כל המהלך הזה ואומר: בשעה ששמעו בני יעקב את עלילת גנֵבת הגביע, הם קיבלו עליהם את הדין ואמרו: מאת ה' יצא הדבר, מידה כנגד מידה. אנו מכרנו את יוסף לעבד, על כן נהיה גם אנו עבדים ובזה יתכפר עווננו ואף בנימין יילקה עמנו על אף שאין הוא אשם כי לא היה חלק מהמכירה. דומה הדבר לכרוב שגדל עמו קוץ וכשעוקרים את הקוץ לפעמים נעקר הכרוב עמו.
כשראה יהודה שכל האחים מקבלים עליהם את הדין, קיבל עליו גם הוא את הדין, אך ברגע ששמע שרק בנימין יהיה עבד וכל השאר משוחררים, הבין שאין מדובר כאן על עונש משמים, שהרי בנימין לא היה מעורב במכירת יוסף. יהודה מבין שזו מכה שבאה מבחירה פרטית של יוסף ולכן ניגש למלחמה עמו. "כי תצא למלחמה על אויבך וקראת אליה לשלום": לפני המלחמה יהודה מבקש דין תורה. הוא טוען בפני יוסף: נכון שבנימוסי מצרים כתוב שצריך להרוג את הגנב ואתה מוותר לו שיהיה עבד, אבל בתורה הקדושה שלנו כתוב, "ואם אין לו ונמכר בגנבתו". יצא זה שיש לו וישלם וייפטר. נימוסי מצרים וחוקיה אינם מעניינים אותנו, אלא רק תורת הצדק, התורה האלוקית האמתית. כאשר יהודה אמר את דין התורה לא יכול היה יוסף לענות לו. וכי יכול היה יוסף לומר: אינני מתחשב בדין תורה אלא בנימוסי מצרים? לכן נאמר, "ולא יכול יוסף להתאפק"; לא היה לו מה לענות כנגד חוקי התורה ומיד התוודע אל אחיו.
כך גם בעת ריב של אדם עם חברו. יש לדעת שדין התורה הוא דין הצדק, גם אם זה החוק במדינה, כי החוק אינו תמיד הצדק, כפי שעושה יהודה ובסוף מנצח.
(מתוך "אביהם של ישראל על התורה", הרב שמואל אליהו)
 
טל-אור אבי יונה
סטודנטית במסלול הגיל הרך
ובמכון לחינוך ולאמונה בימינו
 

 

מחבר:
יונה, טל-אור אבי