פרשת ויגש

דפי מאורות (5771-11)
חכמינו בתחילת הפרשה מרחיבים את הדיון על המשמעות של "ויגש אליו יהודה". יהודה ניגש לדבר עם יוסף.  אומרים חכמים:
"באותה שעה נתמלא חימה על יוסף. כיון שראה יוסף סימנין של יהודה מיד נזדעזע ונבהל, אמר 'אוי לי שמא יהרגני'...

פגישתם של יהודה ויוסף

 
חכמינו בתחילת הפרשה מרחיבים את הדיון על המשמעות של "ויגש אליו יהודה". יהודה ניגש לדבר עם יוסף.  אומרים חכמים:
"באותה שעה נתמלא חימה על יוסף. כיון שראה יוסף סימנין של יהודה מיד נזדעזע ונבהל, אמר 'אוי לי שמא יהרגני'. ומה הן סימנין שהיו בו ביהודה? של בית שילו אמרו: שני שלטונין זולגות דם (כשכעס זלגו עיניו דם), ויש אומרים: כמין שלטי הגבורים, וחמישה לבושים היה לובש. נימה (שערה) אחת היתה לו בליבו, כיון שהיה כועס קורע את כולם. מה עשה יוסף באותה שעה? אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו, בעט בו ועשאו גל של צרורות. מיד תמה יהודה ואמר זה גיבור ממני. באותה שעה אחז יהודה חרבו לשלפה מתערה ואינה נשלפת לו, אמר יהודה: ודאי זה ירא שמים הוא, לכך נאמר 'החכמה תעוז לחכם'".
אנו צריכים להתבונן מה רצו חכמים לבאר בדרשה זו. האם הסיפור של הפגישה הזו, של השיחה בין יהודה ויוסף כפי שהיא מופיעה בתורה, אינו מספיק דרמטי? נראה שחכמים רצו לומר לנו שהפגישה של יהודה ויוסף אינה משהו אישי-פרטי בין שני האחים על רקע אותו מקרה, אלא יהודה מייצג את המהות של יהודה לדורותיו, וכן יוסף. "מעשה אבות סימן לבנים", לא רק בבחינת סימן חיצוני אלא הם באמת התמצית. האיש יהודה מכיל בקרבו כל מה שעתיד להיות במשך הדורות, הכל כבר היה טמון בכוח בשבטים. גם ליוסף יש דרך, שיטה, מהלך. וכאן מתמודדות כביכול הדרכים העצומות שעתידות להתגלות במשך הדורות, וגנוזות באישים הללו, ביוסף וביהודה. 
כלומר, אין כאן התדיינות בין שני אנשים, בין שני אחים, אלא בין שני מלכים.

ליוסף ישנה דרך מיוחדת. חכמים אמרו עליו:
אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר - הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא - נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא".
כלומר, מהותו של יוסף היא קידוש שם שמים בסתר. יש עבודת ה' שהיא בסתר. "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי". זוהי הבחינה של יוסף, שלא שולטת בו עין הרע, "וידגו לרוב בקרב הארץ", כדגים. יוסף עובד את ה' בפנימיות, ביראת שמים גדולה, בצדיקות מיוחדת בימינה, בהתגברות נפלאה, והוא מנצח בעוצמה גדולה את יצרו בסיפור אשת פוטיפר. הוא מקדש שם שמים בסתר. אולי משום כך לא מפחד יוסף לצאת ולהתמודד עם הגויים, ועל כן הוא השליח הראשון שנשלח למצרים, כדי להכין את הירידה של ישראל לשם, שכן יש לו עוצמות חזקות. הוא עובד את ה' בסתר ועל כן אין התנגשות ישירה עם הגויים, וזו הסיבה שהוא יכול להתמודד נגדם. ולכן הוא גם יכול לצאת להשפיע על העמים. מה שאין כן בעבודת ה' באופן גלוי, שההבדל בין ישראל לעמים בולט ומקשה על ההתמודדות, ובצורה זו יש להיות יחד ולהאיר מבפנים כלפי חוץ ולא להסתכן בהשפעה שלילית של הגויים. יהודה מקדש שם שמים בגלוי, "יהודה שהודה" מודה על האמת בפני כולם . שם שמים ניכר, גלוי, מפורסם, ועל כן דרכו היא שונה. - התכנסות לאומית, האומה מתקדמת ומשלימה את דרכה פנימה ומתוך כך מאירה כלפי חוץ לכל העמים. אלו הן שתי דרכים שמתנגשות זו עם זו, ובמשך הדורות יש עימות מתמשך בין יהודה ליוסף. לכל שבט ישנה הדרך המיוחדת לו. שתי הדרכים הולכות ומתבררות בעם ישראל במשך הדורות - לפעמים הצד של יהודה מנצח ולפעמים הדרך של יוסף מנצחת, עד שיתאחדו שני הענפים לעץ אחד, כי אכן שתי הדרכים משלימות אחת את השניה. כשתתברר כל דרך בשלמותה תבוא העת לאחד את שתי הדרכים.
 
 
אמונה חלפון
סטודנטית בהתמחות לתקשורת
קבצים להורדה:
מחבר:
חלפון, אמונה