פרשת ויגש

דפי מאורות (5773-11)
תפקידם של הכוהנים
 
בפרשתנו מתואר הרעב הגדול שהיה בארץ מצרים ושגרם למצרים למכור את נכסיהם לשלטון תמורת אוכל. בסופו של תהליך עמדו המצרים לפני יוסף ואמרו לו:
לא נכחד מאדני, כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני, לא נשאר לפני אדני בלתי אם גויתנו ואדמתנו. למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו? קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה! (מז יח – ט).
 
 
 
יוסף קיבל את הצעתם, קנה אותם ואת אדמתם, אך לא הסתפק בזאת. הוא עשה טרנספר כללי בכל ההתיישבות המצרית: "ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" (מז, כא), אולם רק פלח אוכלוסייה אחד נותר על עמדו: "רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים מאת פרעה, ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם" (מז, כב).
מדוע החוק המצרי אִפשר לכוהנים לאכול משולחן המלך? מה פשר המעמד המיוחד שניתן להם בממלכה המצרית הקדומה? הכוהנים הם אנשי הדת, "כל לשון כהן משרת לאלוהות הוא" (רש"י שם). מדוע חשוב היה למצרים לתת לאנשי הדת מעמד מיוחד בארצם?
בספר גבורות ד (פ"ד), מבאר המהר"ל שעיקר הנקודה של המצרים היא ההשתעבדות לחומר. התרבות המצרית גורסת שיש לאפשר לחומר את זרימתו הטבעית, ללא מעצורים, ובעיקר ללא מעצורי מוסרות המוסר. לדידם, המוסר רק רודה את האדם, מכופף את קומתו, משפיל וחונק אותו. על כן אין סיבה לאפשר לו לחסום את נטיותיו הטבעיות של האדם. על רקע זה עולה השאלה ביתר חריפות – מה להם ולכוהנים? מה להם ולאנשי דת?
תרבות שכזו זקוקה לכוהנים ולאנשי דת כאוויר לנשימה. הרי אדם נברא בצלם אלוקים ויש בקרבו מצפן מוסרי טבעי הדואג להעיר את האדם מתרדמתו. אדם שטוף תאוות חומרניות נאלץ להתמודד עם הזעקה הפנימית המוסרית של מצפונו הטבעי שאינו נותן לו מנוח. המצפון תובע מהאדם התרוממות מוסרית ערכית, הנותנת משמעות ופשר לעצם חייו ולמציאות כולה. כיצד יכול אדם שכזה לחיות עם עצמו?!
הכוהנים נותנים מענה לכך, בשני מישורים: 
במישור הראשון, הכוהנים מהווים כעין תכשיט. כשיש לאדם פינה חמה בחייו שבה יש מקום גם למוסר, יש פינה שבה אנשי הדת ידרשו את הדרושים שלהם, המצפון מקבל את המנה שלו, ומסתתמים טענותיו. האספסוף מתקבץ מפעם לפעם לשמוע את דרשות המוסר הנפלאות, ומיד לאחר מכן ישוב להתאוות תאווה. והעיקר – האדם חי בשקט.
במישור השני, הכוהנים נצרכים לבסס ולתחזק את האידאולוגיה של החומרנות. יכול אדם לטבוע בחומרנות לא מתוך אידאולוגיה, אלא מתוך חולשה. אין לו כוח נפשי להיאבק על חייו ופשוט נותן לעצמו לשקוע. אולם טביעה בחומרנות יכולה לנבוע ממקום אחר לגמרי. התרבות המצרית לא רק שקעה בחומר מתוך חולשה. תרבות זו טיפחה את החומרנות כאידאל, כמטרת חיים. עוצמות חיים מנותבים לחוויות חומרניות גסות. החומרנות הופכת לדת שאותה מבססים הכוהנים, אנשי הדת.
בתרבות שכזו, היעדר הכוהנים עדיף מהימצאותם. הם אלה הנותנים את הלגיטימציה להמון להמשיך במסלול חייו הברברי. הם נותנים לחומרנות את ההכשר הנדרש, להשתיק את תביעת האדם להתרוממות. לא כאלה חלק יעקב! תפקידם של הכוהנים בעם ישראל הוא ההפך הגמור: 
תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ד' צבאות הוא (מלאכי ב, ו–ז).
הכוהנים הם מלאכי ה', אנשי מעלה, ותפקידם הוא להורות דרך להתעלות מוסרית כללית של כל האומה. תביעת המוסר הקבועה והבלתי מתפשרת היא נחלת האומה הישראלית, ובראשה עומדים הכוהנים, לא כתכשיט, לא כאמצעי להשתקת התביעה המוסרית ולא כיוצרי אידאולוגיה שמצדיקה שפלות וגסות, אלא כראשים וכמנהיגים המרוממים באופן קבוע את האומה כולה לקרוא בשם ה'.
 
שלום הימן
תלמיד במכון ההוראה עלי
 
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
שלום הימן