פרשת ויחי

דפי מאורות (5773-12)
חסד של אמת
 
בתחילת פרשת ויחי אנו מוצאים את בקשתו של יעקב שלא להיקבר במצרים, ארץ שהיא אבי אבות הטומאה, אלא שיוסף יקבור אותו בארץ ישראל, במערת המכפלה. מדוע יעקב מכנה בקשה זו כ"חסד ואמת", ולמה הוא לא מסתפק בבקשה אלא גם משביע את בנו?
 
 
הרד"ק והחזקוני הסבירו שיש פה שני עניינים: האחד אמת –חובה לקבור את אביו, והשני חסד – לקבור אותו דווקא בארץ ישראל. רש"י מסביר: "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול". היה קשה לרש"י מה עניין עשיית אמת לבקשת הקבורה? לכן רש"י מסביר שמדובר על חסד אמתי, שכן בכל חסד בין שני אנשים חיים האדם העושה מצפה לתשלום כל שהוא, אך המת לא יכול להחזיר כלום.
בעל הטורים, כדרכו, מצא רמז במילה אמת לחסד הנ"ל והוא: "חסד שעושין עם המתים והוא אמ"ת, נטריקון ארון מטה ותכריכין". מדוע חסד עם המתים יותר אמתי וחשוב? הרי אנו רואים אנשים שעושים חסדים עם החיים רק "לשם שמים"?
אלא נראה שההסבר הוא שחסד הוא מידתו של הקב"ה שברא את כל העולם ללא שום הנאה או טובה פרטית, אלא רק לטובת האדם בלבד ומחיהו בטובו בכל יום תמיד. כל מידתו היא נתינה, ללא שום קבלה והנאה. לכן המצווה "ואהבת לרעך כמוך" אינה רק מצווה שבין אדם לחברו, אלא גם בין אדם למקום, שכן זה מחנך את האדם ומפנים בו את מידתו של הקב"ה, נתינה לשמה, ומתקיים בו "והלכת בדרכיו". עכשיו מובנים דברי רבי עקיבא שקבע שמצווה זאת היא "כלל גדול בתורה", שכן זה כלל גדול בכל התורה, בין במצוות בין אדם למקום בין במצוות בין אדם לחברו, שזו מטרת האדם בעולם.
נוסיף: כאשר אדם עושה חסד עם חברו, גם אם עושה אותו לשם שמים באמת טבע העולם שכאשר עושים חסד וטובה עם השני מרגישים עליונות, שהוא כבר נהנה ומתוגמל בעקבות החסד שעשה. ועוד, כיוון שהשני חי יש אפשרות מסוימת שהשני יחזיר לו טובה, שכן דרך האדם שרוצה להחזיר טובה לחברו "כדי לא להישאר חייב". כאשר אדם מקבל הוא מרגיש נחות וזקוק ואדם לא מעוניין להישאר במצב כזה. לכן הוא רוצה להחזיר טובה מהר מאוד כדי להיות שוב בצד של הנותן, המשפיע, הגבוה, העשיר. לכן החסד אף פעם לא מושלם; לא נחשב כנתינה גמורה ללא שום קבלה והנאה.
לעומת זאת, כאשר אדם עושה חסד למת, במיוחד שלא מכירו, ויותר, שכן לפעמים אף דעותיהם חלוקות ובחייהם לא בטוח שהיו עוזרים אחד לשני, לא רק שלא מצפה לתגמול, אלא שאין גם הנאה פנימית של מעשה טוב לאדם נזקק. אין פה אדם חי שאתה מרגיש שעזרת לו ובלעדיך לא היה מסתדר, כי רוב המעשים של העוסקים בחסד של אמת הם לצורך "קדושת המת" בכלל ולאו דווקא המת הזה הספציפי גם אם לא מכירים אותו. לפעמים אפילו למת עצמו לא היה משנה אם יטפלו בו או לא.
כך אפשר גם להסביר את הצורך בשבועה של יעקב את יוסף. אם זה חסד אמתי, שבועה מה עושה? אלא היא הנותנת: כיוון שזה חסד ללא הנאה עצמית יש חשש שיתבטל, שיתחרט. משל לאדם שרצה לתת סכום כסף לעני אך פחד שאשתו תעכב, לכן כתב לעני שטר חוב כדי שיבוא יום הפירעון ולא יוכל להתחרט. אם כן, ברגע שרצה לתת – הוי כחסד, אך בשלב הפירעון הוי כאמת, שמדין צריך לתת, שכך התחייב.
 
יאיר יונגרייס
תלמיד במכון ההוראה רמת גן


 
 
 

 

 

 

מחבר:
יונגרייס, יאיר