You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
פרשת וילך
דפי מאורות (5772-52)
הגענו לסוף התורה. נאומו הארוך של משה רבנו הסתיים, 611 מצוות מתוך 613 כבר נאמרו, והאירועים בפרשות שנותרו מתרכזים בימיו האחרונים ובפרט ביומו האחרון של משה רבנו (פרשת וילך והלאה).
פרשות אלו – ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה, הן פרשות קצרות מאוד שאינן זוכות לתשומת לב ראויה. הפרשות נקראות בשבתות הימים הנוראים וכמעט כל הדרשות הן סביב הימים הנוראים ולא סביב פרשת השבוע. נאיר כמה נקודות בפרשות מיוחדות אלו.
פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. המעמד מתאים.
"אתם ניצבים היום כולכם": מדי שנה ניצבים כולנו בפני הקב"ה ליום הדין. פרשת ניצבים עוסקת שוב בתוכחה ואפילו בצורה קשה יותר. העונשים בתוכחה הם גם על האדמה, "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב", וגם על עם ישראל, "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול".
אולם תוכחה זאת מביאה אתה את החידוש שכל כך נעדר מפרשת כי תבוא הקשה. פרשת ניצבים פותחת את דלת התשובה. פרשת ניצבים מבטיחה "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך". גם הברכה תגיע וגם הקללה תגיע, אולם בניגוד לסיום העגום של פרשת כי תבוא, פרשת ניצבים מכריזה שהקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא נצחי. אמנם עם ישראל גלה מארצו אל ארץ אחרת, אולם לא מדובר במעין השלכה של משהו לאשפה. אלא שמתוך הגלות תבוא התשובה והחזרה לארץ. זוהי הנחמה האמתית על הצרות וככל שהצרות יתגברו, בסופו של דבר תגיע התשובה ואתה חידוש הברית והקשר וחזרה למצב שבו חלות הברכות. פרשת ניצבים מדגישה את כל זה ומהווה את הנחמה לפרשת התוכחה בכי תבוא.
פרשת וילך, הפרשה הקצרה ביותר בתורה, מהווה סיכום של התורה. הפרשה נאמרת ביומו האחרון של משה רבנו כפי המובן מהפסוק "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום". באותו יום ממש משה מקבל את הנבואה האחרונה שלו. הנבואה אינה אופטימית כלל. ה' מבטיח למשה שאחרי מותו בני ישראל יחטאו (ויסבלו מכל הקללות שיבואו עליהם). משה נפרד מעם ישראל, מסיים את כתיבת התורה, עובר שבט שבט ומוסר להם את שירת האזינו (הכללית, לכל עם ישראל) ואת ברכתו הפרטית של כל שבט. לפי המדרשים משה אף מוסר לכל שבט עותק של התורה.
שתי המצוות האחרונות הנמצאות בפרשת וילך נכתבו אחרונות ומהוות מעין ניסיון נואש למנוע את הפורענות העתידית. מצוות כתיבת ספר התורה מהווה מצווה פרטית שמזכירה לנו שהתורה צריכה להיות קרובה לכל אחד ואחד כדי שנזכור תמיד לשמרה. מנגד, מצוות הקהל היא מצווה כללית לאסוף את כל העם פעם בשבע שנים ולקרוא באוזניהם את התורה. זוהי מצווה ציבורית. הן המצווה הפרטית "והגית בו יומם ולילה" הן המצווה הכללית פעם בשבע שנים נועדו לאותה מטרה – מניעת החטאים מעם ישראל.
משה מקהיל אליו את כל השבטים ומוסר בפניהם את העדות, את השירה, את שירת האזינו, מתוך אמונה שאולי פרשות התוכחה, האזהרות, ספר התורה אצל כל שבט ולפני ארון ה', ומעמד הקראת התורה פעם בשבע שנים יצליחו לגרום לעם ישראל לא לחטוא.
"הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם: וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם".
זהו הנאום האחרון של משה אל כלל ישראל. במילות שירת האזינו, שאותה קיבל כעדות מה', נפרד משה מעם ישראל.
מבוסס על מאמר מאת גדי איידלהייט:
עדי מזוז
סטודנטית בהתמחויות לתושב"ע ולהיסטוריה
קבצים להורדה:
