פרשת ויצא

​

 

הכינוי "בית" מתאר דבר העומד יציב וקיים לזמן רב. רבי משה אלשיך רואה בכינוי הבית רמז לעתיד, ולא על המציאות בהווה, וכך הוא כותב:[2] "אם אברהם הזכירו 'הר', ויצחק 'שדה', למה יקצוף אלהים על קולם, כי כן ראוהו, ואדרבה, על יעקב יפלא, למה קראו פלטין ובימיו שדה היה!". רבי משה אלשיך מציע ש"הר" "שדה" ו"בית" מתייחסים בדברי חז"ל לא למצב של מקום המקדש בימי האבות, אלא למצבם הסופי של בתי המקדש השונים שייבנו באותו מקום:

והנה הראשון הוא בזכות אברהם. ועל שיצא ממנו ישמעאל לא התמיד. ועל כן נפלו בידי ישמעאל בחורבנו שמונים אלף פרחי כהונה. והשני, בזכות יצחק. ועל   שיצא ממנו עשו לא נתקיים, ונפל בידי עשו הוא אדום. [...] הראשון היה בבחינת חסד לאברהם, והשני בבחינת דין ופחד יצחק. אך השלישי, בזכות יעקב. ועל שמיטתו שלמה, יהיה קיים לעד.

ועל כן הראשון, שבזכות אברהם, חזר להיות הר כבתחלה. אך השני, כי ה'מנגד' הוא עשו, היה יותר קשה מישמעאל, וציון שדה נחרש, כי חרש טורנוסרופוס את בית שני. ועל כן כשראה אותו אברהם בתחלה ראהו הר, על שם מה שמעותד להיות מקדשו. וכשראהו יצחק ראהו שדה, כי ככה יעשו את מקדשו ממנו. אך יעקב [...] הנה כי מתחלה הראהו מה שעתיד להיות, בית הנבנה על מטתו [ה]שלמה [...], על כן קראו בית, שהוא קיים.

לדעת האלשיך הקדוש, "בית" מתייחס למקדש השלישי שלא ייחרב, אלא יישאר על עמדו לעולם. הביטוי "בית" רומז, חוץ מנצחיות הבית (השלישי), גם על שלֵמות הבית  הפרטי של עם ישראל, כשם שאצל יעקב אבינו ביתו ובני ביתו היו שלמים ושממנו השתלשלו כל שבטי י-ה.

גם רבי שמשון רפאל הירש מקשר בין ביתו הפרטי של יעקב אבינו ובין ה"בית" שבו כינה את מקום המקדש. לפי הרש"ר הירש, כל אדם יכול, וצריך, להפוך את ביתו הפרטי למקום התגלות ה':

הן יעקב היה הראשון אשר ביטא בפיו כי יש לבקש את ה' בבית. הוא הראשון שהגה את הרעיון הגדול: "בית אלהים", "בית ה' ", אשר כל עיקרו אינו אלא זה: החוג אשר בו חיי האדם פורחים ומשגשגים, המקום שאליו ישא האדם את כל אשר ירכוש, ובו יפעל, ויבנה את חייו. חוג זה הוא המקום הגדול והקרוב ביותר להתגלות ה'.

אנו תפילה שנזכה לבנות ולחזק את ביתנו כעם, ומתוך כך נזכה לבניית המקדש שיעמוד לעד.