פרשת ויצא

והנה כאשר סופה של תקופה מפרכת מתקרב, לבן משיב את יעקב ריקם וברשעותו נותן לו תקופה ממושכת נוספת של עבודה כדי לזכות ברחל. מה מחזיק את יעקב? כיצד תקופה ארוכה, מייגעת ומייאשת זו נראית בעיניו כ'ימים אחדים'?

חז"ל (יומא לח, ע"ב; לט, ע"א) מלמדים אותנו יסוד מעניין בעבודת ה':

אמר ריש לקיש: [...] הבא לטמא פותחין לו, הבא לטהר – מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: "משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון; בא למדוד נפט, אומר לו: 'מדוד אתה לעצמך'; בא למדוד אפרסמון – אומר לו 'המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה' ".

הבא להיטמא משיג את חפצו בקלות, אך הבא להיטהר צריך להמתין. בהתבוננות ראשונית בדברי הגמרא ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעין לו, אך הגמרא מדגישה שאומרים לו: המתן. מה משמעות ההמתנה? מדוע היא נצרכת? מדוע אדם שבא להשיג קניין זול וגס, כגון נפט, מקבל את מבוקשו מיד, ואילו אדם הרוצה להשיג קניין יקר ומשמעותי, כגון שמן אפרסמון, נדרש לחכות?

ההמתנה אם כן מבררת לאדם את מה הוא מחפש, ומהווה עבורו ניסיון עד כמה מבוקשו יקר לו. ההמתנה בוחנת עד כמה הוא מוכן לשנות מטבעו, הדורש למלא את מאווייו מהר ככל האפשר ועוזרת לו להתאזר בסבלנות בזכות הידיעה שמבוקשו ממתין לו עד שיהיה מוכן. אם רצונו חזק ואמתי, ההמתנה רק תסייע לו להגביר את אותו רצון. ההמתנה אם כן איננה מציאות פסיבית אלא אקטיבית. בזמן ההמתנה אדם נדרש להכין את עצמו ככל האפשר לקראת קבלת חפצו. בזמן ההמתנה אדם מתבקש לעבור עם עצמו תהליך של עבודה, עמל, שינוי ובירור עצמי, על מנת שיהיה ראוי לזכות במבוקשו.

עיקרון זה נכון הן ברמה הפרטית הן ברמה הכללית.

רווקה הממתינה למצוא את בן זוגה, אישה הממתינה לפרי בטנה, חקלאי הממתין לראות את פרי עמלו, אומן הממתין לראות את יצירתו המוגמרת, עובד ה' הממתין לחוש שינוי בתוכו – כולם נדרשים לנצל את ההמתנה כדי לאסוף כוחות מחודשים ולבנות בתוכם קומות חדשות, המכינים אותם לקראת הגעתם אל יעדם.

ברמה הלאומית, הציפייה לגאולה מחייבת המתנה שלעתים רצופה מכאובים, ספקות ובלבולים בדרך, אך מנגד יוצרת כלי גדול יותר לקבלת השפע האלוקי. אם כן, ההמתנה לכל מציאות באשר היא מוכרחת להיות אקטיבית. רק בצורה הזו ניתן להשיג את המבוקש באופן השלם יותר.

אם נחזור לשאלה שבה פתחנו: מהיכן יעקב אבינו שואב את הכוחות להמתין זמן רב כל כך לרחל? ניתן לומר כי כוחותיו נובעים מעמלו בזמן ההמתנה, ממסירות נפשו במשך זמן עבודתו אצל לבן, כפי שהעיד יעקב על עצמו: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיניי". יעקב אבינו יודע שרק אם הוא ייתן את כל כולו בזמן ההמתנה; רק אם הוא יעבוד בכל כוחו את לבן; רק אם הוא ינצל את זמן ההמתנה בעשייה מתמדת, יוכל הוא לאזור כוחות במשך זמן ההמתנה כדי להגיע שלם יותר לנישואיו עם רחל.

מעשי אבות סימן לבנים.[1]

 [1] ראו גם http://tinyurl.com/orot-parshah