פרשת ויצא

דפי מאורות (5773-07)
"כי יש שכר לפעולתך"
 
בפרשתנו, יעקב אבינו הולך מבית אביו, מגיע לחרן ופוגש שם את רחל אמנו. כאשר יעקב רואה את רחל הוא מקבל כוחות אדירים וגולל את האבן הגדולה והכבדה שרועי חרן לא הצליחו להזיז אפילו מעט. לאחר מכן משקה את צאן לבן דודו.
 
 
"וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". מדוע יעקב בכה? אומר לנו רש"י: "לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה". סיבת הבכייה היא פנימית, שכן יעקב ידע ברוח קודשו שרחל היא זיווגו, אך ידע שלא יוכל להיקבר עמה; ידע שתמות בגיל 37, צעירה כל כך. עוד מוסיף רש"י שיעקב בוכה על הכסף כי אין בידו לתת דבר לרחל כשהם נפגשים. הוא בוכה גם כיוון שהוא מנשק את רחל והרועים מרכלים עליו, וגם בוכה מתוך התרגשות רוחנית גדולה מאוד, שיודע ברוח קודשו שהולך לצאת מהסיפור הזה עם שלם.
 
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעניו כימים אחדים באהבתו אותה". שואלים חז"ל: כיצד הימים שיעקב עובד עבור רחל הופכים בעיניו כימים אחדים? הלא בעצם צריך להיות ההפך, שכל יום יהיה בעיניו כשנה ארוכה מחמת האהבה, ועונים, שרק באהבה שאדם מתכוון בה לעצמו, לשם הנאה חומרית, משתוקק הוא שהזמן יחלוף מהר וכל יום כשנה בעיניו. אבל כאן האהבה של יעקב הייתה רוחנית, ללא כל פנייה עצמית, ולגבי אהבה כזאת אין מקום למוקדם או מאוחר ושבע שנים הם כימים אחדים.
יעקב סוגר עסקה עם לבן: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", ובסופו של דבר לבן מרמה את יעקב, נותן לו את לאה והוא נאלץ לעבוד שבע שנים נוספות כדי לזכות ברחל. יעקב בטוח שזו רמאות של לבן שלרחל אין שום חלק בה. מה קיבלה רחל בתמורה? היא מחכה להתחתן עוד שבע שנים, מחכה לפרי בטן, עקרה, בודדה ומנוכרת לבעלה ולאחותה.
רחל קוראת לבנה השני והאחרון "בן אוני", שפירושו לפי רש"י "בן צערי". רחל בעצם אומרת שהצער שלה הוא זה שיביא בסוף את הגאולה, שהיא בעצמה תבכה על הצער של כל עם ישראל עד לסוף הדורות האחרונים.
רחל אמנו נתפסת בפרשה כוותרנית גדולה, אך ההפך הוא הנכון. היא רועת צאן עקשנית ובעלת כוח תפילה ודמעה עצומה עד עצם היום הזה. על כך אומר המהר"ל:
ולפיכך נקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת במערה, לא היה אצל ישראל שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד אותם [...] ולכן רחל שנקברה בדרך, מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים לגמרי. ואם לא נקברה רחל, שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל, בדרך, כבר נחלקו ישראל חס וחלילה ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל".
בדורנו אפשר לראות את המחלוקות, הפירוד, הפילוג שקיים בעם, במפלגות, בדעות, בהשקפות. תפקידה של רחל אמנו באמצע הדרך בבית לחם הוא להתעקש על העם הקדוש שלנו, לבכות אותנו בבכי תמרורים, ודווקא כמו שרק היא יודעת: לא לוותר.
 
 
אסתי אביטן 
סטודנטית בהתמחויות 
לחינוך חברתי קהילתי ולתנ"ך
 
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
אביטן אסתי