דף הבית > פרשת ויקהל-פקודי

פרשת ויקהל-פקודי

דפי מאורות (5775-22)
בשורת השבת
 
מרבים להסביר כי מהותה של שנת השמיטה היא תיקון חברתי הנועד לצמצם פערים כלכליים בין שכבות העם. דרך פרשת השבוע ארצה לתת לשנת השמיטה נופך נוסף, חשוב לא פחות שנדמה שנזנח מעט.
 
 

​

בפתיחת פרשתנו משה מקהיל את העם ואומר להם, "הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם": שמירת השבת ועשיית המשכן. עניין זה מעלה אצלנו שתי שאלות: הראשונה, היאך אפשר לקרוא לאי-העשייה בשבת עשייה (שהרי ציווה ה' לעשותאותם), והשנייה, מה עניין השבת לעניין בניית המשכן?
עבודת השבת היא לראות את כל המלאכה כאילו כבר נעשתה, להתבונן בטוב העולם ולהיות במנוחה גמורה. לכאורה, היה מקום לומר שאין זו עשייה כי אם מנוחה, אולם זוהי עבודה פנימית גדולה, להפסיק את המירוץ שבשאר ימי השבוע וליהנות מהעולם כפי שהוא.[1]לאמִתו של דבר, כדי שנוכל לתקן את העולם עלינו לדעת לעצור ולהתבונן, בשלווה ובנחת, לראות את העולם כמות שהוא ולהתפעל מהנהגת ה'.
מבחינה היסטורית, עם ישראל הוא שהביא לעולם את בשורת השבת. לפני שעם ישראל החל לשמור את השבת כל האנשים בעולם עבדו כל ימות השבוע, ללא הפסקה וללא מנוחה. הרעיון של יום מנוחה הוא רעיון אלוקי, כי טבעי שהאדם ירצה להמשיך לעבוד ולהשיג עוד ועוד, אך השבת באה לתת לו זמן לבטא את נשמתו ובזמן זה הוא יחשוב לאן הוא רץ ומדוע. מצוות שמירת השבת באה לחנך את האדם לסדר את חייו כך שחייו לא יהיו משועבדים לעבודה הגשמית. 
עניין בניית המשכן לשמירת השבת היא שמתוך מנוחת השבת נוכל לתקן את העולם. המנוחה מביאה את האדם להכרה בערך מעשיו. בשבת מפיק האדם נחת מעמלו ויודע שכל הטרחה שטרח אינה לשווא. מתוך כך יכול הוא לאגור כוחות ולהיות נכון לשלב הבא, להמשיך לעסוק ביישוב עולם ובתיקונו.
מסמיכות הציווי על בניית המשכן ושמירת השבת לומדים חכמים כי מלאכות המשכן אסורות בשבת. היינו מצפים שרק מלאכות של חול ייאסרו בשבת, אולם לא רק שהתורה אסרה מלאכות שנועדו להקמת המשכן, אלא שאת כל המלאכות האסורות בשבת לומדים ממלאכת המשכן. על כך מסביר אבי-מורי:
ללמד, שלמרות שמצווה גדולה להקים את המשכן, גם ממנה צריך לשבות בשבת. משום שגם מלאכת המשכן צריכה להיות מחוברת לשורש האלוקי הפנימי שלה. שאם לא כן, מרוב טרדות העיסוק בהקמת המשכן, עלולים לשכוח את מטרתו הפנימית, ואז ישאר המשכן כגוף בלא נשמה, ולא יוכל למלא את יעודו – לגלות את דבר ה' בעולם.[2]
היינו השביתה ביום השבת מאפשרת לנו להתרומם מעל טרדות הזמן וצורכי המקום, אל עולם של חירות ומנוחה; עולם שהנשמה יכולה לבוא בו לידי ביטוי ומתוך כך לפעול לתיקון עולם.
אפשר למצוא דמיון רב בין שנת השמיטה לשמירת השבת. השמיטה נקראת "שבת הארץ". היא מחנכת את האדם להשתחרר מעט מהתלות הקיומית בעבודת האדמה, כפי שהשבת משחררת את האדם מהמירוץ בימי השבוע. שמירת השמיטה אינה דורשת מאתנו לסמוך על הנס, שהרי אין סומכים על הנס (תענית ט, א), אלא התורה דורשת מישראל לסדר את חייו באופן שיחסוך ויאגור תבואה לקראת שנת השמיטה, ממש כפי שיוסף מציע לפרעה להתכונן לשבע שנות הרעב באמצעות חיסכון בשנות השפע. זו מצווה המצריכה תכנון רציונלי לקיים רצון ה', והברכה באה בדרך של נס נסתר בתוך העבודה והתכנון של האדם.
כך גם בשורת השמיטה מתקשרת לשבת ומציבה חזון ליצור חברה אשר אינה משועבדת לעולם החומר, אשר יודעת לשלוט בחומריות העולם; חברה היודעת לעצור את מירוץ החיים הסוחף והמייגע, להתעלות אל עולם רוחני יותר ולהציב מטרה עתידית; חברה אשר אינה חיה למען הרגע או מנסה לשרוד עד מחר, אלא כזו שיש לה "חזון אחרית הימים".
 
אסתר מלמד
סטודנטית בהתמחויות לתנ"ך ולהיסטוריה

 

קבצים להורדה:
PDF icon ויקבל פקודי תשעה
מחבר:
מלמד, אסתר