דפי מאורות (5772-22)

לרקוד במעגלים

 

בפרשה זו, שבה אנו עסוקים בהקמת המשכן, הדרך של בניית המשכן חשובה לא פחות מהתוצר. איך נעשה המשכן?

 

 

​

אחת התכונות החשובות והמרכזיות בבניית המשכן היא הנדיבות. הנדיבות היא תכונה המגיעה מלמעלה. להיות נדיב משמעו לפתוח את הלב, להיות נדיב מהווה גם ברכה אלוקית. המשכן צריך להיווצר בין השאר ממוקדים של נדיבות בעם ישראל.

לקריאתו של משה רבנו לנדיבות לבניית המשכן, עם ישראל עונים ברצון, עד כדי כך שהעם מביא יותר מדי:

ויאמרו אל משה לאמר, מרבים העם להביא, מדי העבדה למלאכה, אשר צוה ה' לעשת אתה [...] ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה, לתרומת הקדש; ויכלא העם, מהביא (לו, ה–ו).

מקריאת משה להפסיק לתרום השפת אמת רואה סכנה טמונה, אפילו בתכונת הנדיבות. הוא מסביר: "התפשט הנדיבות יותר מהראוי וחששו שלא יהיה יותר לשם שמים". גם הנדיבות יכולה להגיע להקצנה, נדיבות שהיא לשם כבוד. ("מה, הבאת למשכן רק מאה מטבעות זהב? אני הבאתי מאתיים!").

משה רבנו והחכמים ראו שיש תנועה חזקה של נתינה ופחדו שהיא כבר לא לשם שמים. לכן היה צריך לעצור ולמנוע. הם רצו לשמור על עם ישראל שגם ההתנדבות תהיה מהמקום הראוי, שהמיקוד יהיה עשיית רצון ה'.

בכל כוח של חיים יש בחינת "רצוא" – התלהבות, "ושוב" – יכולת לעצור. האם אני עושה משהו באמת לשם שמים או שיש בכך התלהבות שהיא כבר אש זרה, לשם הכבוד? אם כך, עליי לעצור ולהפסיק להבליט את עצמי כדי לתת מקום למישהו אחר.

היכולת להפסיק קשה יותר מאשר להימנע מלכתחילה. כשאנו כבר בתנועה קשה להפסיק אותה.

בעודי קוראת את הדברים עולות בראשי דוגמאות רבות מתוך שגרת חיינו, מצבים שבהם אנו מתקשים להבחין בין רצוא ושוב.

 

לפני כשבועיים נכחתי בחתונה גדולה ושמחה. בדרכי חזרה הביתה הצטרפתי למכוניתה של משפחה מהיישוב שבו אני גרה. אב המשפחה החל לטעון שהוא מתקשה לשמח חתן וכלה. 
לשאלתי מה פשר הדברים הוא הסביר כי בעבר הרצון של כל המוזמנים היה לשמח את החתן, להחזיק ידיים ולרקוד במעגלים, מתוך תחושת אחדות ומתוך רצון לתת לחתן תחושה שהוא מוקף באמונה ואהבה. היום, המשיך והסביר, השמחה כבר "יצאה מפרופורציה". מרוב הרצון לשמח כל אחד מקפץ לעצמו; כל אחד צריך להראות את עצמו, לרקוד לפי הקצב והסגנון המתאים לו ושבו הוא בוחר. בשל כך נדמה לעתים ששוכחים מעט את החתן.

דבריו אלו השאירו עליי רושם רב וחומר למחשבה.

ייתכן שהדברים מוקצנים מעט, אך האם אין בכך שמץ של אמת? האם אנו יודעים להפסיק כשאנו נדרשים לכך? האם אנו יודעים לכמת את האור והגודל לכלים הנכונים? ויותר מכל, האם אנו מובלים מכוח הענווה או מכוח הגאווה?

בפרשתנו אנו רואים שיש בכוחנו להפסיק כשיש צורך. אבות אבותינו, בעת בניית המשכן, אכן עשו כך. הם הצליחו לקחת את כוחות החיים ולנתבם בצורה הנצרכת, בענווה ובדיוק.

כולי תפילה שנצליח לקחת כוחות אלו ולחיות את החיים בדיוק הנצרך להם. שנפעל מתוך נקיות, ושנמשיך לרקוד במעגלים.

 

מיכל קורשיה

סטודנטית בהתמחויות לתקשורת

ולחינוך חברתי קהילתי

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

ויקהל פקודי תשעב

מחבר:

קורשיה, מיכל