פרשת ויקרא

 

פרשת ויקרא פותחת במילים, "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור". פתיחה זו אינה שגרתית, ואף מיוחדת. בכל התורה כולה לא נאמר, "ויקרא אל משה", אלא לרוב נאמר, "וידבר ה' אל משה לאמור" או "ויאמר ה' אל משה".

מדוע פרשת ויקרא פותחת דווקא במילים אלו?

אנו עוסקים בזמן שלאחר הקמת המשכן, זמן שבו השכינה שורה באוהל מועד. לכן משה אינו יכול להיכנס לאוהל באורח טבעי. ה' צריך לקרוא לו לאוהל ולעודד אותו בהמשך מילוי תפקידו כמקבל תורת ה' לעמו ישראל. אוהל מועד משמש לשתי מטרות עיקריות:

1. תקשורת של משה רבנו עם הקב"ה;

2. הקרבת קרבנות, בעיקר כדי לכפר על חטאים.

הפרשנים השונים עוסקים בסוגיית משמעותם של הקרבנות. מדוע הצטווינו דווקא על הקרבנות? מה עומד מאחורי מעשה ההקרבה?

בעומק הדברים ניתן לשים לב שאותם בעלי חיים המוקרבים על ידי בני ישראל, הם אלו המשמשים כאלילים של אומות העולם: צאן, שעיר ובקר.

לכן אפשר להבין מפירוש זה שהקרבת הקרבנות באה  להרחיק את עם ישראל מעבודה זרה, שלא יימשכו לחלק הגשמי של עבודת האלילים.

יש פעמים שהקב"ה לא יקבל את הקרבן, כפי שמצוין לדוגמה בספר ישעיהו: "למה לי רב זבחיכם יאמר 
ה' ". נראה שיש סתירה, שהרי מצד אחד ראינו כמה משמעות יש להקרבת הקרבנות ומצד שני יש פעמים שהקב"ה אינו מקבל את הקרבן. כיצד ייתכן הדבר? אלא שהקב"ה יודע נפש כל חי; הוא רואה מתי האדם מקריב קרבן עם כוונת הלב ומתי לא. אין הקב"ה חפץ בבשר הקרבנות, אלא בלב האדם, בפנימיותו. כאשר אדם אינו מקריב עם כוונת הלב, אין לקרבן משמעות כלל.

כיום התפילה מהווה תחליף לקרבנות. אפשר ללמוד מהפרשת ויקרא שגם לתפילה, כמו לקרבנות, אין ערך כשהיא אינה מגיעה מהלב. אדם צריך להתכוון בתפילתו ולהביע את כוונותיו העמוקות. דבר זה נכון לגבי המצוות כולן.

יהי רצון שנזכה לעבוד את הקב"ה מתוך כוונה שלמה ומתוך רצון אמתי ועמוק.