פרשת ויקרא

דפי מאורות (5772-24)
הקרבן העכשווי
 
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" (ויקרא א, ב).
 
 
 
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים קרבנות על גבי המזבח הן כדי לכפר על חטאים ועוונות הן כאמצעי התקרבות לה'. כיום אין לנו בית מקדש ואין אנו יכולים להקריב קרבנות כפשוטם של דברים. אולם המשמעות הרעיונית של הקרבנות היא נצחית ותקפה גם בעבורנו כאן ועכשיו.
כדי להבין את משמעותם הרעיונית של הקרבנות נתבונן מעט בשורש המילה קרבן. הזוהר כותב: "שורש המילה קרבן הוא קירוב, התקרבות, כלומר הקרבן מבטא תהליך של התקרבות בין האדם לבין יוצרו" (חלק ג, דף ה, עמוד א, האר"י הקדוש בספר פרי עץ חיים שער התפילה, פרק ה).
מצוות הקרבת הקרבנות אומרת שעל האדם מוטלת החובה לנסות להתקרב כמה שיותר אל בוראו.
בהקרבת הקרבן במקדש היו לוקחים בהמה, בודקים אותה היטב שאין בה מום, שוחטים אותה, מוציאים את דמה ושופכים על המזבח. לאחר מכן היו שורפים אותה (או חלקים ממנה) באש שבערה על  גבי המזבח.
כל ההיבטים הללו קיימים גם בעבודה הנפשית והרוחנית שעושה האדם כדי לכפר על חטאיו.
לקיחת הבהמה: אדם לוקח את נפשו הבהמית, את הנפש הרוצה כל הזמן להתענג על העולם הזה; הרוצה כסף ותענוגות; המתאווה למאכלים (מיני בשרים "אכול כפי יכולתך"). את כל הנטיות הבהמיות והחומריות הללו צריך אדם לקרבם אל ה', למצוא את הדרך כיצד לרתום גם את הכוחות הגדולים האלו לעבודת ה'.
בדיקה למומים: הסכנה הגדולה האורבת לאדם בדרכו זו היא ההטעיה העצמית, כך שאינו מעריך נכון את תכונותיו ואת כוחותיו ועלול להיכשל בתפקידו. לכן עליו לבדוק שאין בו מום, שלא יישאר חלק באישיותו שלא יוקרב ויתבטל לה'.
שחיטה: השחיטה מוציאה את הדם ואת רוח החיים מן הבהמה. כל איבריה נשארים שלמים כשהיו, אך לאחר השחיטה אין בהם חיות.
זוהי הדרך שבה צריך אדם להתקרב לבורא עולם ישתבח שמו ויתעלה. אדם אינו צריך להפסיק לאכול, לשתות ולהתענג על דברים מענגים. להפך, העונג הוא קדוש, טהור ומדהים, אבל אך ורק כאשר הוא מוציא ממנו את התאווה האישית שלו, את ההתלהבות הבהמית.
אש ומזבח: המזבח הרוחני הוא לבו של האדם, והאש הבוערת בו היא אש האהבה הטבעית אל ה', הקיימת בכל יהודי. בלבו של היהודי קיימת שלהבת של אהבה תמידית לבורא, אלא שלא תמיד הוא מודע לקיומה.
תפקיד האדם הוא ללבות, להבעיר ולהעצים אש זו, ובאמצעות אש קדושה זו  כל עיסוקי האדם הגשמיים יהיו ספוגים באהבה אדירה לה'; אהבה של בן העורג ומתגעגע לאביו; אהבה של בן הכוסף לגאולת עולמים; אהבה של בן החפץ בישועת ה' על עמו ועל ארצו.
יהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבניין אריאל, אמן כן יהי רצון.
(מקור המאמר: שולחן שבת ליקוט שיחות ומאמרים של הרבי מליובאוויטש, בעריכת הרב מנחם ברוד, עמ' 
41–42).
 
מוריה בן אליהו
סטודנטית בהתמחויות לתקשורת ולהיסטוריה


 
 
 


 
 
 
 

 

מחבר:
בן אליהו, מוריה