פרשת ויקרא

דפי מאורות (5771-24)
החזרה אל הגוף
 
בפרשת ויקרא אנו נפגשים בציווים רבים הנוגעים לקרבנות. התורה מאפשרת לאדם המקריב קרבן לבחור ממה להקריב את קרבנו. לדוגמה, בקרבן עולה, (קרבן נדבה שהאדם בוחר להקריב) יש לבחור איזה בעל חיים להקריב:  בקר, צאן או עוף. מדוע התורה נותנת לנו אפשרויות בחירה בין החיות השונות ומה ההבדלים ביניהם?
 

לכאורה נראה פשוט שהאדם יבחר ממה להקריב לפי מצבו הכלכלי, כאשר הבקר הוא הקרבן היקר ביותר והעוף הזול ביותר, אך אולי ניתן להסביר זאת בדרך אחרת.
ייתכן שתהיה לאדם אפשרות כלכלית להקריב קרבן מן הבקר אך בכל זאת יבחר להקריב קרבן מן הצאן או מן העוף? האם ההבדל בין סוגי הקרבנות מסמל גם הבדל מהותי ולא רק כלכלי?
נתבונן בקרבן העולה וננסה להבין מהו ההבדל בין המקריב מן הצאן למקריב מן הבקר.
הבקר הוא למעשה בהמת עבודה. את הבקר האדם משעבד לצרכיו. הוא רותם אותו לצרכיו ומוליך אותו. הבהמה מתבטלת לחלוטין לאדם ומשועבדת לו. לעומת זאת, הצאן נמצא ברשותו של הרועה אך לא משועבד לו. הוא אינו קשור, ויכול להסתובב די חופשי. הרועה מוביל אותו ממקום למקום והוא בעליו, אך הצאן אינו מתבטל לחלוטין בפני הרועה.
מה גורם לאדם לקום בוקר אחד ולהחליט שהוא רוצה להקריב קרבן עולה שהוא קרבן נדבה? מה מביא אותו לכך ומה עומד מאחורי המעשה? ניתן לומר שיש קשר בין הקרבן שאדם מביא ובין המצב הנפשי שאדם נתון בו באותו הזמן.
כאשר אדם מביא קרבן מן הבקר הוא מביע את עמדתו הנפשית מול הבורא, בדומה לעמדה הנפשית של הבקר מול האדם. כשם שהבקר מסמל את השעבוד המוחלט, כך אדם זה מבטא את התבטלותו אל מול בוראו. הוא שרוי בחוויית אפסיות; הוא מרגיש שהוא אינו כלום; הוא מרגיש שנברא רק לשם עבודת בוראו; אין לו קיום משל עצמו; כל חיותו היא מהבורא. בלשון החסידות זוהי חוויה הקרויה דבקות. כשאדם מרגיש כך הוא מקריב קרבן מן הבקר.
לעומת זאת, כאשר אדם מרגיש שיש לו קיום נפרד, עמידה משל עצמו, מחשבות ייחודיות ורצונות משל עצמו, יש לו רכוש ומעמד. דווקא מהמקום הנפרד הזה הוא בוחר לומר תודה לבוראו. הוא איננו מתבטל, אך הוא יודע שכל אוצרו הטוב, הפיזי והנפשי הגיע מאלוקים. הוא מכיר תודה על כל הטוב שזכה בו. הוא רוצה להשתמש בכוחות שקיבל מאת ה' בצורה ראויה, לתת לה', הרועה שלו.
ננסה להתבונן במהות המשכן. המשכן היה מקום פיזי מאוד, עם קירות, בדים, חפצים, בעלי חיים וכדומה. דווקא במקום כזה שרתה השכינה. מתוך המקום הכי חומרי התגלתה השכינה בשיא תפארתה.
כאשר גלינו מארצנו נותרנו ללא מקום פיזי ומוחשי, שיכולנו לחבר בו בין החומר ובין הרוח. נקלענו למצב שבו היינו מוכרחים לתת את כל הדגש על הרוח. עבודת ה' התבטאה בלימוד תורה, בתפילות וכו' וזנחנו את הפיזיות. כמו עולת הבקר, ביטלנו צדדים בעצמנו כדי להתבטל לגמרי בפני בוראנו.
משחזרנו לארצנו מתעוררים בנו קולות רבים הקוראים לעבודת אלוקים בשורשה, כפי שהייתה במשכן, רוחניות המתבטאת דרך הפיזיות. אנו יכולים שוב לחזור ולהתחבר דרך הפיזיות שלנו, כחומר קיים בעל חשיבות וממשות, דווקא מתוך המקום שמכיר באנושיות ובפיזיות שלנו להיות כלי לשכינה. כמו עולת צאן, אנו לא מבטלים את הכוחות ואת הפיזיות שבנו, אלא משתמשים בכוחותינו כדי לעבוד את בוראנו.
דוגמה לכך ניתן לראות במחול. הגוף הוא הקיום הפיזי שלנו. זהו הכלי של הנשמה עלי אדמות, הכלי להביע את עצמה, להתפלל, לשמוח, לצמוח, לעבוד על המידות וכו'.
בימינו זכינו להיות חלק מהשבים לציון. שוב יש לנו חומר. אנו יכולים לחזור ולהתחבר לה' ולהיות כלי לשכינה דרך הפיזיות שלנו. כמו בכלי נגינה, כדי שהמוזיקה תישמע בשיא תפארתה כלי הנגינה חייבים להיות מכוונים, כך בגוף, כדי לתת ביטוי אמִתי לנשמה נעבוד קשה על שכלול כוחות הגוף, וכך נהיה כלי ראוי יותר לקבלת רוחניות ושפע מלמעלה.
(תודה לרב איתמר אלדר שבזכותו נכתב הרבה מן האמור כאן).
 
שירה איזקסון ורבקה חסיד
סטודנטיות במסלול למחול ותנועה
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
איזקסון, שירה וחסיד, רבקה