פרשת ויקרא

דפי מאורות (5776-24)
הקרבן – קִרבה או הַקְרבה
 
פרשה זו מתחילה את חומש ויקרא, שרוב בניין ורוב מניין שבו עוסק בתכלית המשכן. לאחר הקמת המשכן במדבר סיני עם ישראל עדיין שם ומצטווה על הקרבנות ועוד.
 
 
הקרבנות אינם דבר חדש בעולם. גם "העולם העתיק" שקדם לעם ישראל במדבר השתמש בקרבן ככלי, כאמצעי לקשר עם האל. גם אבות העם הזה (העקיפים והישירים) השתמשו בקרבנות כדי לבטא קשר עם האלוקות. כך אדם הראשון, נח, וכן אצל אבותינו אברהם, יצחק ויעקב אנו מוצאים שימוש בקרבנות.
כך התורה פותחת את חומש ויקרא: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וכו' ". משם ואילך מתחילה התורה לסקור את סוגי הקרבנות השונים: פרק א: קרבן עולה; פרק ב: מנחה; פרק ג: שלמים; פרק ד (וחלק מפרק ה): חטאת; חלקו השני של פרק ה: קרבן אשם.  
לאחר מכן, בפרשת צו, חוזרת התורה על סדר הקרבנות הנ"ל, אך הפעם מראות עיני הכוהנים העושים במלאכה: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר...". משם סוקרת התורה שוב את הקרבנות בסדר שונה. בפרק ו, א–ו: תורת העולה; ז–יא: תורת המנחה; יב–טז: מנחת כהן; יז–כג: תורת החטאת; בפרק ז, א–ח: תורת האשם; יא–לו: זבח השלמים.[1]
במבט ראשון ניתן לומר שהפרשיות עוסקות באותם הקרבנות משני היבטים שונים: (א) זווית הראייה של איש "ישראל" המביא את הקרבן, שאצלו קודמים קרבנות נדבה לקרבנות חובה; (ב) זווית הראייה של כוהן בשני נושאים שונים. פרשת ויקרא עוסקת בקרבנות המובאים על ידי "ישראל" (נדבה וחובה), ואילו פרשת צו פותחת בדיני סדר הקרבת הקרבנות על ידי הכוהנים. לכן הסדר שם הוא מקודשי קודשים לקודשים קלים).[2]
נראה שיש פה רובד נוסף. ברור שיחידה זו היא אחת, שהרי היא פותחת ב"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וכו' ", ובסוף פרק  ז אומר  הכתוב:  "זֹאת   ה ַתּוֹרָה  לָעֹלָה   לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לה' בְּמִדְבַּר סִינָי".  
הנה יש לנו פתיחה וסיומת המופנית אל בני ישראל. ועוד, במעבר מהפנייה לעם ישראל בסוף פרק ה לתחילת הדיבור לבני אהרן – אין ביניהם שום עצירה.
נראה לומר שיש פה מעשה אחד. אמנם שני צדדים של אותו מטבע, אך מעשה אחד. כלומר, נכון שישראל הוא המביא את הקרבן וכוהן הוא העובד במשכן, אך למעשה שניהם שותפים בקרבן.
כדי לבאר זאת נשתמש בהנחה שהדברים העקרוניים מופיעים במקרא בתחילה. אם כן, כאשר התורה מקדימה את קרבנות הנדבה שמביא "ישראל" לפני קרבנות החובה, אין זה בכדִי שהפנייה אל הקב"ה – ביסודה – באה מתוך האדם. קרבנות נדבה, לא כי הוא חטא אלא כי הוא רוצה לפנות.
בהקשר זה מגיע הכוהן. אצל הכוהן תחילת הקרבנות הם קודשי קודשים. נקודת הקודש הוא ההשלמה של "ישראל", הצד השני שלו. מגיעים לזה מתוך נקודת קודש פנימית.
הזכרנו שעולם הקרבנות היה מוכר עוד מימי קדם, לא רק אצל האבות אלא אצל כולם, אולם דומה שזו הפעם הראשונה שהתורה מציינת שיש קרבן שניתן "ככה סתם", ללא שום סיבה. לא רק עבור אמירת תודה או איזושהי השלמה – קרבן נדבה!
העולם הקדום היה ברובו עובד אלילים, חיבר את הקרבנות רק עבור שוחד לאל כדי שלא יפגע ולא יזיק. הקרבן לפיכך משמש כ"חינם". אל תיגע בכל אשר לי. יש פה הפסד. הפסד של נכסים הפסד נפשי. מה לעשות, האל חזק מן האדם.
אך בפעם הראשונה מתגלה שקרבן מרומם את החיים. כאן נכנסת נקודת המבט של הכוהן. מתוך נקודת הקודש הגבוהה ביותר, קודשי הקודשים, הקרבן אינו הפסד, אינו מטלה וטורח, אלא שמחה לקשר ליצירת חיים.
גד אלואי
סטודנט לתואר ראשון, קמפוס רחובות



[1] נשים לב שקרבן השלמים אשר היה ממוקם בפרשת ויקרא בין מנחה לחטאת מופיע בפרשת צו, בסוף כל רשימת הקרבנות, לאחר קרבן האשם. ואכמ"ל.
 

 

 

מחבר:
אלואי, גד