פרשת ויקרא

דפי מאורות (5773-24)
כוונה בקרבנות
 
חומש ויקרא עוסק במעשה הבאת הקרבנות, בניגוד לחומשים הקודמים: ספר בראשית שעסק בבריאת העולם וספר שמות שעסק בשעבוד מצרים ובהפיכת עם ישראל לאומה.
 
 
ספר ויקרא אינו כן. ניתן לחשוב שספר ויקרא הוא ספר מעשי בלבד, העוסק בקשר שבין סוג הקרבן לסוג הכפרה שאותו אדם  צריך לכפר. ריבוי הפרטים בעבודת הקרבנות עלול לגרום למחשבה מוטעית שהקרבת הקרבן מכפרת ומקרבת אותנו לבורא עולם מצד עצמה.
חז"ל מדגישים שההקרבה היא מעשה בלבד שהאדם צריך לצרף לו את כוונתו הטהורה שעל ידה הוא מזדכך בפני בורא עולם. נחזק את דברינו על פי הספורנו המבאר את הפסוק מהפרשה:
אדם כי יקריב מכם [...] מן הבהמה – כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג) [...] אין חדש בכסילים המקריבים בלתי ההכנעה קודמת [...] ויסמוך את ידו על קורבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עוונו על ראש הקרבן כעניין שעיר המשתלח.
אם כן, יש חובת וידוי דברים לפרט את החטא שנעשה, והכנעה כלפי בורא עולם שאני הייתי צריך להיות במקום הקרבן לעלות. רק הבנה כזו תשלים את הפעולה הפיזית של הבאת הקרבן שתוביל את האדם לעבודה נפשית ורוחנית המגיעה לידי ביטוי מעשי בהבאת הקרבן.
הכלי יקר מסכים שהזיכוך לבורא עולם וההתקרבות אליו הוא החלק העיקרי של הבאת קרבן. אך מוסיף ואומר שהקרבת הקרבן כרוכה בהסרת התענוגות ובשבירת התאוות באופן מעשי. הכלי יקר מבאר את הכתוב בפסוק "אדם כי יקריב מכם קורבן לה' ", המתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים – "תקריבו קרבנכם":
ויש אומרים שאדם כי יקריב מכם (לשון יחיד) מגופו ממש, על ידי צומות ורוח נשברה זהו קרבן לה' וחלק גבוה לבד, אמנם מה שאתם מקריבים מן הבהמה מן הבקר זהו קרבנכם (לשון רבים) כי אתם אוכלים מזבחי שלמיכם הכהנים והבעלים, לכן נקט לשון קרבנכם לשון רבים כי אינו חלק אלוה לבד.
בשיחתם של שני גדולי עולם נראה איך דברינו בפירוש הספורנו והכלי יקר שזורים יפה בפיהם. סח תלמיד הארי ז"ל לרבי חיים ויטאל:
אדם שמקריב את צאנו למזבח ומצרף לקורבן שיברון לב ותשובה, מקריב עצמו לה' אחרי שהתרחק הימנו, חשוב קרבנו כ"קורבן לה' ". לא כן מסתפק בעולתו, ובקרבן שהביא אין "מכם" מאומה, רק "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" יש בו ולא עוד – לא לרצון יהיה לפני ה'. על כגון דא נאמר "תקריבו את קרבנכם", קורבן שלכם ולא שלי.
בזמן הזה, כשאין לנו בית מקדש וכוחו של עם ישראל הוא בפה בתפילה, חשוב שנשים לפנינו את חשיבות הכוונה בתפילה. הפלא יועץ כותב ספרו:
ידוע שאחר כוונת הלב הם הדברים, וזה כלל גדול בעבודת השם יתברך. אם במצוות התלויות בדיבור הרי אמרו (אברבנאל, אבות ב, יג) תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה, ואם במצוות התלויות במעשה הרי אמרו (ברכות יג, א) מצות צריכות כוונה.
ובהמשך נכתב "ומצוה גוררת מצוה, שלפי רב הכונה ירבה היראה, האהבה והדבקות והחשק והחיבה והדקדוק במצוות לעשותן בכל פרטיהן ותיקוניהן ודקדוקיהן". מכאן אנו למדים שמקור הטוב והברכה בעבודת השם יתברך הוא כוונת הלב, וככל שהיא תבוא מתוך פנימיות החודרת את כל המסכים החיצוניים העוטפים אותנו נוכל לעבוד מתוך נחת, שמחה, שלמות הלב וטהרת הגוף.
 
יהי רצון בורא עולם שתקבל ברחמים וברצון את תפילתנו ונחזור לעבודת בית מקדשנו.
 
מור מימון
סטודנטית בהתמחויות למחשבת ישראל ולתנ"ך
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
מימון, מור