פרשת וירא

דפי מאורות (5776-04)
תולדות בני נחור (בראשית כב, כ–כד)
 
בסוף פרשתנו, מיד לאחר סיפור עקדת יצחק, מובאת רשימת בניו של נחור (בראשית כב, כ–כד). מדוע מספרת לנו התורה על תולדותיו של נחור? מדוע זה חשוב דווקא כעת? נציע שלוש תשובות המתארות שלוש נקודות מבט.
 
 
בפשטי המקראות, תפקידם של פסוקים כ–כד מובן וברור: התורה מציגה בפנינו את רבקה, כהקדמה לסיפור אירוסי יצחק ורבקה (בראשית כד). כלומר, כדי שנדע מי זאת רבקה ומה הרקע המשפחתי שלה, מקדימה התורה לספר על אילן היוחסין של משפחתה.[1] מניין לנו שאלו פשטי הכתובים? רבקה יוצאת דופן ברשימת תולדותיו של נחור, בגלל שתי סיבות: ראשית, רבקה היא אישה. נשים, בדרך כלל, אינן נזכרות ברשימות תולדות ובאילנות יוחסין; שנית, רבקה היא בת הדור השלישי לנחור (נכדה), בזמן ששאר הבנים המוזכרים הם בני הדור השני (בנים). נראה שהתורה רצתה להדגיש ולהבליט את רבקה בתוך רשימת התולדות.
מספר הבנים (והבת) שנולדו לנחור מלמדים על אפשרות נוספת. פסוקים כ–כד מתארים שנים-עשר בנים (ונכדה אחת) שנולדו לנחור משתי נשים (מלכה וראומה). בספר בראשית מצאנו אישים נוספים שנולדו להם שנים-עשר צאצאים: ישמעאל (כה, יב–טו) ויעקב (לה, כב–כו). בתנ"ך בכלל ובספר בראשית בפרט המספר שתים-עשרה הוא מספר טיפולוגי – מספר שאינו מייצג את המשמעות הכמותית של הדבר הנספר, אלא מסמל ערך או רעיון – המייצג שלמות והרמוניה.[2] המספר שתים-עשרה מייצג משפחה מבוססת ומגובשת שברבות הימים תהפוך לעם.
אם כך הדבר, נראה שהתורה רומזת לנו על שלושה מאבקים בין אבות המשפחות: בין אברהם ונחור, בין יצחק וישמעאל, ובין יעקב ועשו. בכל אחד משלושת הזוגות קיים מאבק על המשכיות המשפחה ועל מעמדה, המתבטא בלידת שנים-עשר בנים. בשני הדורות הראשונים גברו נחור וישמעאל על אברהם ויצחק (בהתאמה). הראשונים הצליחו להעמיד משפחה בת שתים-עשרה נפשות ואילו האחרונים לא הצליחו  לעשות כך. בדור  השלישי  גבר  יעקב  על   עשו  בכך  שהצליח   להעמיד  שנים-עשר בנים שברבות הימים הפכו לשנים-עשר שבטים – עם ישראל.[3] אמור מעתה: יש להתייחס לפרשת תולדות בני נחור מתוך פרספקטיבה רחבה – עיון בפרשות התולדות שבספר בראשית. אם נעשה כך, נראה שאברהם אמנם הפסיד בקרב, אך יעקב נכדו עתיד לנצח במלחמה.
נפנה כעת לנקודת המבט השלישית. בתחילת פרשת בני נחור נאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר [...]" (כב, כ). התורה קושרת את בשורת הולדת בני נחור לסיפור עקדת יצחק הקודם לו (כב, א–יט),[4] אך מדוע? נראה שהדבר מעיד על גדולתו הייחודית של אברהם אבינו. בחלקו הראשון של הפרק מתארת התורה את צו ה' לאברהם לשחוט את בנו. אברהם אינו מתמהמה והולך לעשות את רצון קונו. דרך כלל, למדים מכאן על גדולתו הרוחנית והאמונית – אב המוכן להקריב את בנו בגלל צו ה'. לדעתנו אין הניסיון מסתיים כאן. לאחר שאברהם חוזר מהעקדה הוא שומע שלנחור אחיו נולדו שנים-עשר בנים. בָּרגע הרגיש ביותר, לאחר שכמעט איבד את בנו, הוא מתבשר שלנחור נולדו כל כך הרבה בנים. אם עד כה אברהם נהג בקור רוח ובאיפוק, כעת הוא היה צריך להישבר. אברהם היה יכול להטיח כלפי השמים: "כיצד ייתכן שאני עובר ייסורים קשים עד שנולד לי בן וגם אז הוא כמעט נהרג על ידי, בזמן שלנחור אחי נולדים סתם כך, ללא מאמץ, כל כך הרבה ילדים? היכן הצדק האלוקי? הרי אני עובד את ה' ומאמין בו ואילו נחור אחי עובד עבודה זרה וכופר בעיקר". הרהור כזה היה מתחייב אצלנו, אך לא אצל אדם במעלתו של אברהם אבינו. למרות סמיכות ההודעה על הולדת בני נחור לעקדת יצחק, אברהם נשאר באמונתו התמימה והאיתנה.
לסיכום, מצאנו שלוש תשובות לחשיבותה ולמיקומה של פרשת תולדות בני נחור: (1) בפשטי המקראות הפרשה נצרכה כדי להציג בפנינו את רבקה; (2) המספר שתים-עשרה רומז למאבק תלת-דורי בספר בראשית; (3) סמיכות הפרשה לסיפור עקדת יצחק מלמד על גדולתו של אברהם אבינו.
יהי רצון שנזכה למעלתו של אברהם אבינו!
 נטע מנצור
סטודנטית במסלולים לגיל הרך ולחינוך מיוחד
 

 

מחבר:
מנצור, נטע