פרשת וירא

דפי מאורות (5774-04)
בפרשת וירא אנו מוצאים מוטיב מרכזי הבולט בסיפורים רבים בפרשה, והוא מידת החסד.
החפץ חיים, בהקדמה לספר אהבת חסד, מונה את מעשי החסד המוזכרים בפרשתנו: מביקור חולים של הקב"ה אצל אברהם והכנסת האורחים המסורה של אברהם את המלאכים, ועד הכנסת האורחים של לוט שגם היא הייתה במסירות נפש ממש אף על פי שהוא כלל לא ידע שהאורחים הם מלאכים.
 
 
 
אך יש שני מעשי חסד מרכזיים בפרשה שעליהם כותב החפץ חיים:
וגם ממה שביקש אברהם לפני השם יתברך על סדום, שיישא עוונם ולא יכלה אותם, והרבה והפציר בעניין זה, למדנו איך שצריך האדם להיטיב לבני אדם ככל מה שיוכל [...] ואפילו אם הולכים בדרך לא טובה. וגם מעניין הפיכת סדום נוכל לידע את גודל מידת החסד כי עיקר עוונם היה בזה, כי היא הייתה "גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז, מט), ורצו למנוע רגל זר מתוכם.
לכאורה, דברי החפץ חיים תמוהים, שהרי נכון שעיקר עוונם של אנשי סדום היה על חוסר גדול במידת החסד, אבל האם דווקא משם אנחנו יכולים ללמוד על גודל מידת החסד? האם אין דוגמאות טובות יותר?
באמת לפי גודל העונש של אנשי סדום אפשר להבין שהעוון היה חמור ושבהחלט היה פלא בהתנהגות של אנשי סדום.
הרמב"ן על הפסוק "הוציאם אלינו ונדעה אותם" מסביר את גודל העוון של אנשי סדום.
ונדעה אותם – כוונתם לכלות את הרגל מביניהם, כדברי רבותינו (סנהדרין קט א), כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים, והם היו מואסי הצדקה [...] והכתוב מעיד שזאת כוונתם, שנאמר (יחזקאל טז, מט): הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ומה שאמר (לעיל יג, יג): רעים וחטאים לה' מאד, שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים, והוא שאמר (יחזקאל טז, נ): ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי: ועל דעת רבותינו (עיינו סנהדרין קט, א): היו בהם כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגויים כסדום לאכזריות.
יוצא מדברי הרמב"ן שדווקא בגלל שמידת החסד היא פשוטה כל כך ובסיסית, שכל העמים שיש להם טיפת מוסריות מקיימים אותה, זה מראה על גודל העוון של אנשי סדום.
אך אם נמשיך לקרוא בדברי הרמב"ן נראה שיש פה מדרגה נוספת בעוון של מידת אנשי סדום:
ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו (דברים כט כב): כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'.
יוצא מדברי הרמב"ן שהסיבה לעונש החמור שקיבלו אנשי סדום הייתה תוצאה של שני דברים: אחד, מגודל העוון, שלא רק שהם לא עשו חסד אלא יותר מכך גם עשו את ההפך, התעללו באביונים והרחיקו אותם. והשני, מגודל מעלתה של ארץ ישראל שהקיאה אותם כיוון שלא יכלה לסבול את גודל הרוע של אנשי סדום.
מדברי הרמב"ן אפשר להבין את הסיבה שבגללה כותב החפץ חיים שמהסיפור של סדום אפשר ללמוד על גודל מידת החסד שמקיימת את העולם. אם היא לא קיימת, אין הצדקה לקיומו של העולם.
 
רני גולדשטיין
סטודנטית בהתמחויות
לתנ"ך וללימודי ארץ ישראל
 
 

 

 

 

מחבר:
גולדשטיין, רני