פרשת וישב

 

כתירוץ לסמיכות הפרשיות אומר פרופ' ישעיהו לייבוביץ,^[1] "הכר נא" כנגד "הכר נא". כלומר, מצינו בתחילת פרשתנו את יהודה כמנהיג האחים, מציג את כתונת הפסים לאביו ואומר לו: "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא" (לז, לב). לאחריה מובאת פרשיית יהודה שהיא קשה לכשעצמה, בדבר שהוא מאיסורי העריות החמורים שבתורה. יהודה נכשל בה בתמר כלתו ובזמן גזר דינה שלחה היא אליו לאמור, "לאיש אשר אלה לו אני הרה [...] הכר נא למי החותמת והפתילים" (לח, כה). לפנינו פירעון חוב על פי עיקרון של מידה כנגד מידה. "הכר נא" כנגד "הכר נא", ולשון חרטתו של יהודה משתמעת לשני פנים, גם אל מול אחיו יוסף וגם אל מול אביו שממנו הוסתרה האמת.

בכל זאת, פרשיית יהודה ותמר קשה היא עד מאוד, שהרי יש לומר שיהודה היה המנהיג האמתי בין אחיו, זה שבאמת הקשיבו לדבריו.^[2] אולי היה מן הראוי לקרוא גם ליהודה בכינוי "אבינו", ממשיך ההנהגה משלושת האבות הקדושים,^[3] ראש שושלת מלכות בית דוד המפוארת וכן בעתיד מצאצאיו יצא משיח צדקנו בן דוד. כל אלה מעצימים את השאלה איך יכולה לקרות "נפילה" של גילוי עריות דווקא לו.

אין זו הפרשייה היחידה שבה עוסקים חכמינו בכל הנוגע לייחוס משפחות. על זאת יאמר פרופ' ליבוביץ: בכדי להוכיח כי גם גדולי וטובי ישראל, מוצאם הביולוגי איננו כשר דווקא. חז"ל דורשים כי, "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחריו, שאם יתגאה על הציבור אומרים לו 'חזור לאחריך' ". וכן, אילו היו יוצאים מלכים מיהודה שלא בדרך גנאי היו מתגאים על השבטים. לפיכך אומרים לו "שתוק, כי לא יצאו ממך בדרך נאה אלא בדרך זנות".^[4]

אין להתכחש כי כל סיפור יהודה ותמר נשמע בבירור כי היה מכוון ממעל, שכן היה זה המצב כערפל ליהודה.^[5] חז"ל עומדים מאחורי תמר ואומרים באופן חד משמעי כי הייתה צדקת ואיננה אשמה במעשה, וכדי שלא ליצור גאווה ודיקטטורה בקרב מלכי יהודה בכל הדורות יצאה מלכות זו דווקא מדרך זנות. אמנם בפשט לא נאמר דבר, ולוּ ברמז, על היות מלכות דוד תוצאה מזיווג יהודה ותמר כלתו. לפי פרופ' ליבוביץ^[6] הדגישו זאת חז"ל לא משום מגמה אחרת מלבד הפגנה כנגד הרעיון שלפיו מעלתם של בני אדם בתורה או ביראת ה' היא על בסיס ביולוגי. האמת היא בכיוון ההפוך ואדרבא, גם אם יש במוצא דבר מה פסול אין הוא מונע מהאדם להתעלות בתורה וביראת ה' אם הוא פועל בכיוון הזה. חז"ל מחזקים ואומרים כי בדבר המלוכה יש צורך גדול בפסול מן העבר, שאם לא כן, המלך יכול להתגאות על אזרחיו.

יש הטוענים על ישראל לאחרונה כי רבים מחשובי מנהיגיה נמצאים מאחורי סורג ובריח או הועמדו למשפט, וזו יכולה להתפרש כבושה. אך חוץ מהוכחה חיובית על כך שהננו מדינה שומרת חוק שבה אדם נושא בעונש עוונותיו ללא קשר למעמדו הפוליטי, אנו רואים גישה זו בחז"ל עוד מן התקופה העתיקה. יש חשיבות גדולה שהמלך יצטייר בעינינו כשליט, אך אין לשכוח שהגיע כאחד העם. כולנו תחת מלכותו של הקב"ה שהוא השליט הבלעדי.

לכן, אל לנו להתבייש, אלא להתגאות כי במדינתנו יש איזון וצדק בידיעת היותנו כולנו בני אדם. הלוואי שלא ניתקל במלך או במנהיג בר זמננו שאין בעברו שום חטא או פשע כזה או אחר שימתן אותו וימנע ממנו מלהתגאות עלינו.