פרשת וישב

דפי מאורות (5774-09)
חוסר תקשורת
 

הבעיה היא חוסר תקשורת. ללא תקשורת בין-אישית נוצרות התסבוכות. המילים והמעשים מקבלים משמעות מעוותת ונוצרות המחלוקת והשנאה. כך קרה בין יוסף ואחיו. יוסף חשד באחיו שעברו עברה כלשהי.

 
 
 
אך במקום לברר אתם את הנושא ולהעמיד דברים על דיוקם, הביא את דיבתם רעה אל יעקב. זו נקודת הפתיחה שהביאה לבסוף לגלות מצרים, נקודת פתיחה שהייתה נמנעת לוּ הייתה מעט יותר תקשורת בין האחים הדגולים והצדיקים.
בחוסר ההידברות טמון שורש הטרגדיה שהתרגשה עליהם. האחים חשדו איש באחיו, אך מעולם לא דנו בחשדות ההדדיות, בשיחה מלב אל לב. משום כך נפער הפער הגדול שהצמיח שנות סבל ארוכות לכל המעורבים בפרשה העגומה.
משפט המפתח לכל ההתרחשות המצערת במשפחת יעקב הוא הפסוק: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בראשית לז, ב). אנו מניחים בהנחת יסוד כי יוסף לא חיפש לשבות את לבו של אביו, יעקב, באמצעות תככים ולשון הרע. לא בכדי מוכתר יוסף בתואר "הצדיק". אם כן, מה קרה? מה פשר הדיבה?
מלמד אותנו רש"י: "כל רעה שהיה רואה באחיו, בני לאה, היה מגיד לאביו. שהיו אוכלים אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה וכו' " (כלומר יוסף לקה כעונש מידה כנגד מידה).
"אבר מן החי": הדיבה הראשונה היא אחת משבע מצוות בני נח. מהותה איסור לאכול אבר כרות מבהמה או מחיה החיות עדיין. מטרת האיסור היא להשריש בלב האדם את תכונת הרחמנות (ספר החינוך, מצווה תנב).
יש להניח שאיסור זה היה מקובל על בני יעקב כפי שהיו מקובלים עליהם שאר המצוות הבסיסיות ממורשת נח, אך יוסף ראה אותם עוברים על איסור זה. ברור היה לו שחובתו לדווח לאביו כדי שיוכיחם לחדול מכך, מכאן ולהבא.
אך מה באמת קרה? כלום חטאו, חלילה, בחטא כבד זה או שמא טעה יוסף בהערכתו? "שהיה רואה אותם שאכלו מבהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת – דמותר לאוכלה, כיוון שנשחטה שחיטה מתירה" (שפתי חכמים).
זהו אב טיפוס ונקודת מוצא לרוב הסכסוכים בין בני האדם. רואים מעשה ודנים מיד לכף חובה. לוּ היה יוסף עוצר לרגע, בטרם פנה לאביו, לוּ "היה מעיין בדבר על מה שחשדן על אבר מן החי" (שם בשפתי חכמים), יש להניח שהיה מבקש הבהרות מן האחים בטרם יחרוץ עליהם את דינו. לאור האמור, היה שומע מהם הסבר המניח את הדעת. כאבי לב רבים היו נמנעים ממנו וממשפחתו כולה לו היה נוהג כך. אולם, הוא אשר אמרנו – חוסר תקשורת.
מראה עיניו הטעה את יוסף. האחים לא אכלו אבר מן החי, חלילה! ומשום שטעה – נענש, כפי שמלמדנו רש"י על פי המדרש. הייתה זו טעות דקה, ללא כוונת זדון. אולם האחים שנפגעו פירשו אחרת את התנהגותו. לא יושר לב ראו במעשיו כי אם רצון להשתלט עליהם. מה הפלא שלמשמע חלומות המלכות שחלם גברה השנאה כלפיו, שכן הללו "הוכיחו", שהערכתם את כוונות יוסף מוצדקת? ושוב, שיחת הבהרה שקטה ועניינית הייתה מסלקת את אי-ההבנה המתפתחת הזאת והשלום היה שב לשרור בין אחים גדולים וצדיקים אלו. לוּ לא היו שבויים בקונספציית ההשתלטות של יוסף, היו שואלים את עצמם: ממתי מגלה חורש מזימות את תכניותיו בפני אלו שהוא מבקש להתנכל להם, כפי שעשה יוסף בסיפור חלומותיו? אך במקום שבו קיים החשד, התבונה והניתוח ההגיוני של האירועים נסוגים לאחור.
אחד מגדולי החסידות מסכם תמונת מצב זו: "כאשר מצא יוסף את אחיו בדותן (שם יז), נאמר כך בפסוק: "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו להמיתו" (שם יח).
הנה בפסוק זה טמונה הבעייתיות האנושית כולה. רק משום שרואים את הזולת מרחוק – מתנכלים להמיתו. הריחוק הנפשי הוא הגורם לניכור. לוּ היו מתקרבים אליו במקצת כי אז היו כל היחסים משתנים.
כך היה אז, בואו נלמד לימינו.
 
(על פי פרשה ולקחה, משה גרילק)
 
ליאור וינברג
סטודנטית בהתמחויות לספרות וללימודי ארץ ישראל
ובתכנית השלמות לייעוץ חינוכי
 
 
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
וינברג, ליאור