פרשת חקת

דפי מאורות (5771-39)
פרה אדומה: הסברים וטעמים
 
 
 
בפרשתנו מופיע הציווי על פרה אדומה. כידוע, פרה אדומה זהו חוק, מצווה שאין יודעים את טעמה. במדרש תנחומא (פרשת חקת ו) כתוב:
ר' יצחק פתח, כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני.
ואכן, גדולי הפרשנים בכל הדורות ניסו לענות על שאלה זו ולתהות על טעמה של מצוות פרה אדומה.
ר' יוסף בכור שור בפירושו מונה שלוש סיבות לטומאת מת. האחת, שלא יהיו בני אדם מצויים אצל מתיהם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדי; השנייה, כדי שלא יהיו דורשים אל המתים ובעלי האוב החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באוהל; השלישית, מפני כבוד הבריות: כדי שלא יעשו ממנו שטחים ונאדות, עור האדם הוא טמא. 
הקדוש אנשלמה אשתרוך, בספרו מדרשי תורה (נכתב במאה ה-14), ניסה להתמודד עם קושי זה. לפי הבנתו, הפרה מסמלת את החומר. מי שעוסק בחומר נטמא ואילו מי שמכניע את החומר נטהר. לכן המתעסק עם הפרה נטמא, ומי שמזים עליו מאפרה נטהר.
יש הסבר האומר שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל. לפי זה צריך להבין את העיתוי שבו נצטווו עליה. מצוות פרה נאמרה במרה, שנאמר: "שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו". ולכאורה, הקשר בין פרה אדומה ובין עגל הזהב תמוה. כיצד ייתכן שנצטווו על פרה אדומה עוד קודם חטא העגל? הרי ידוע שלפני חטא העגל עם ישראל לא היו אמורים למות כלל, שנאמר "חרות על הלוחות", "אל תקרי חרות אלא חירות, חירות ממלאך המוות". עם ישראל היו אמורים לחיות לנצח ללא מיתה, שנאמר "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם" (תהלים ב). ואם כן, לפני שחטאו לא היו צריכים אפר פרה אדומה כדי להיטהר. מדוע נצטווו עליה?
במסכת מגילה (דף כט ע"א, ד"ה: ברביעית) רש"י מפרש "בדין הוא שתקדים [קריאת פרשת ה]חודש ל[קריאת פרשת ה]פרה, ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של ישראל". הפרה היא "טהרתן של ישראל" במובן הרחב של הדברים ומרמזת לתשובה שמטהרת מהחטא. והנה גם בעניין התשובה אנו מוצאים סדר הפוך, שרעיון התשובה כבר קיים לפני הבריאה, "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל" ואחר כך "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ) (על פי הגמרא).
מי יתן שנזכה במהרה לגאולה שלמה, לפרה אדומה להיטהר מכל טומאותינו.
 
רעות אלקבץ
סטודנטית בהתמחויות לתושב"ע ולהיסטוריה
 
 
 

 

 

 

מחבר:
אלקבץ רעות