פרשת כי תבוא

 

​

מן המילים "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) למדו חכמים שאת הביכורים חובה דווקא להביא בזמן השמחה, הימים שבין עצרת – חג השבועות, לחג – חג הסוכות. אם נתבונן בעונות החקלאיות נראה שתקופה זו היא העמוסה בשנה. החקלאי צריך למהר, לקצור ולקטוף את התוצרת, לאחסן כך שלא תתקלקל ולשווק אותה. מה ראתה התורה לנכון לצוות על החקלאי לצאת דווקא בתקופה הלחוצה ביותר, בשיא העומס של העונות החקלאיות, ולעלות לירושלים?

ויותר מזה נשאל: כאשר מגיע החקלאי לבית המקדש עליו לומר וידוי ביכורים הכולל סיפור היסטורי אמוני מראשית דרכו של העם היהודי ויציאת מצרים ועד ההגעה לארץ ישראל. מה מטרת וידוי זה?

תשובה אחת נותן רבי יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק:

לפי שעיקר קבלת אלוקות הוא [...] במה  שיכיר האדם שממנו הטובות כולם, ושכוחו ועוצם ידו לא עשו את החיל הזה [...] כי באמת הבאת הביכורים וכל מנחת ראשית המובאות יורו על אדנות של הא-לוקות.

טעם המצווה הוא להזכיר לאדם שלא בכוחות עצמו הוא הגיע להצלחה ביבול. מצווה זו מדגישה את תלותו של האדם בחסדי ה'. כאשר אומר החקלאי את וידוי הביכורים הוא נזכר שכל מה שיש לו תלוי בטובת ה' אליו.[1]

הסבר נוסף לטעמה של מצווה זו מבוסס על פירוש לפסוק הנאמר בהגדה של פסח, "בעבור זה עשה ה' לי בארץ ישראל". מפרש האבן עזרא: בעבור זה – "בשעה מצה ומרור מונחים לפניך", כלומר יציאת מצרים וכל הנסים הם האמצעי שנועד להביא אותם אל המטרה; בעבור זה – שעם ישראל יישב בירושלים, מולו מצה ומרור והוא משבח את חסדי הקב"ה ומודה על השגחתו.  

כך גם בווידוי הביכורים. התורה מלמדת אותנו יסוד בסיסי בהשקפה על ארץ ישראל והעבודה בה.[2] הווידוי בא מלשון הודאה ותודה. החקלאי מגיע לבית המקדש ושם הוא מכיר ומודה בייעוד שיש לו כחלק מהיותו מעם ישראל. וידוי הביכורים נגמר במילים, "ויביאנו אל המקום [...] ויתן לנו את הארץ הזו, ארץ זבת חלב ודבש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' " (כו, ט–י). מטרת כל המהלך ההיסטורי –  הגלות, הנסים וההגעה לארץ ישראל  – הם בשביל הישיבה בארץ, העבודה באדמה והעלייה לבית המקדש.

מנקודת מבט זו, הרי שכל הסתכלותנו על העבודה הפיזית ועבודת האדמה משתנה. אנו מבינים שזו עבודה מקודשת, בניגוד לאומות העולם העובדים את האדמה בגלל הצורך באוכל ובכסף, עבודת האדמה בארץ ישראל היא חלק מעבודת ה' של החקלאי, שיעלה עם תוצרתו לבית המקדש ויעמוד מול ה'. עובד האדמה מישראל הוא אדם נעלה, בעל שאיפות וערכים. עבודתו היא חלק ממהלך אלוקי גבוה של ההתקדמות הרוחנית של העם.  

תשובה זו היא גם ההסבר לכבוד ולהדר שזכו להם מביאי הביכורים:

הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועטרו את ביכוריהן.  והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם; לפי כבוד הנכנסין, היו יוצאין.  וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדין לפניהם, ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום (מסכת ביכורים ג, ג).

מעלי הביכורים זכו לכבוד משום שדווקא הם, בעבודה הפיזית והארצית ביותר, מתעלים בעבודת ה'. הם המשכילים להצמיח מן האדמה תוצרת קדושה, פירות עם מטרה רוחנית של התקרבות לה'.

שנזכה לראות ולהפנים שגם עבודתנו, בכל תחומי החיים, היא הדרך לעלות לבית ה' ולהתקדם בעבודת ה'.

 

 יהודית טרופ

 

 

 

---