פרשת כי תבוא

דפי מאורות (5774-50)
 
אגדות חז"ל תופסות חלק גדול מאוד בתורה שבעל פה. התלמוד עשיר באגדות; יש מסכתות שבהן יש פרקים המוקדשים כמעט אך ורק למדרשי האגדה הללו. חלק נכבד מהמדרשים כתובים בצורה סיפורית, כסיפור של ממש שיש בו עלילה, עם התחלה, אמצע וסוף.
 

חלק מהמדרשים דרמטיים במיוחד ואחרים כתובים באופן משעשע. מהו בעצם המקום של המדרשים הללו בתורה? למה הם נוצרו? ובעיקר, מדוע הם כתובים דווקא בצורה סיפורית?
יש מדרש שמסביר מה התפקיד של האגדות, ובו כתוב: "דורשי הגדות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? – למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, ומדבק בדרכיו". מעניינת ההדגשה שאת הדברים אומרים "דורשי הגדות", כלומר תלמידי חכמים שזהו עיסוקם – ליצור הגדות, והם עצמם מסבירים את פשר העיסוק באגדות.
מטרת האגדות היא "להכיר את מי שאמר והיה העולם", להכיר את הקדוש ברוך הוא, לא פחות מזה! דווקא דברי האגדה המתלבשים בשפה סיפורית, שנכנסו אצלנו ל"כה עשו חכמינו" ולאוצר ספרי הילדים, נכתבו כדי שנכיר מיהו ה' ובעיקר שנבין את דרכיו ונוכל ללכת בהן.
על פי זה מתברר שבתלמוד, ובכלל בתורה שבעל פה, יש שני חלקים: חלק אחד עוסק בדיון ההלכתי, בהבנה מה מוטל עלינו לעשות כדי לפעול על פי מצוות התורה. בחלק זה אין אנו מבינים טוב יותר את ה', אלא מנסים להבין מה בדיוק הוא מצפה מאתנו לעשות. בחלק השני, החלק של האגדות, אנחנו נכנסים כבר למקום עמוק יותר. איננו שואלים מה לעשות, אלא מבקשים להבין מי הוא ה'; מנסים "להכיר" אותו וללכת בדרכיו. בעצם, אפשר לומר שהדיון ההלכתי המצוי בתלמוד הוא התורה, והאגדות הן פנימיות התורה. החלק של לימוד האמונה, ולא לימוד ההלכה.
על פי זה אפשר אולי להבין מדוע האגדות כתובות בצורה סיפורית ולא בצורת הסבר רגיל או מאמר: ההלכות, שנועדו  לומר לנו מה לעשות ולהסביר את הדברים, כתובות בצורת דיון והסבר. אבל האגדות מכירות לנו את מה שאי אפשר להכיר – מיהו זה ש"אמר והיה העולם". בעצם הרי אין זה אפשרי להכיר את הקדוש ברוך הוא, אלא רק מעט מן המעט ממנו, שכן הוא אין-סוף ואת האין-סוף לעולם לא נבין. לכן, דווקא הסבר ברור היה מבלבל ומטעה אותנו לחשוב שכבר הבנו מי הוא ה', ובמקום הסבר או מאמר בחרו חכמים לכתוב סיפור. כלומר, האגדה היא סוג של משל סיפורי שמאחוריו מסתתרת אפשרות להבין את ה'.
סיפור, מעצם טבעו, הוא דבר שאפשר לקרוא ולנתח באין סוף זוויות ולהיכנס לאט לאט לרבדים עמוקים יותר. חז"ל בחרו "להכיר" לנו את ה' באופן כזה שבכל קריאה נוספת של הסיפור יתגלה לנו עוד סוד ועוד פן שלא פגשנו קודם. ננסה להגדיר זאת כך: לניתוח הסיפור אין גבול. במובן הזה הוא הכלי הטוב ביותר להפגיש אותנו עם ה' שהוא אין-סופי ואין לו גבול. כך, בכל מפגש עם אגדה אנו מבינים מעט על ה' ומרגישים מיד שיש עוד מה להבין. ככל שאנחנו קוראים את האגדה ולומדים אותה שוב אנו מרגישים שמה שהבנו הוא עדיין מזערי לעומת מה שלא הבנו, וכך מכירים את מי שאמר והיה העולם אף על פי שיש עוד דברים רבים שאיננו מכירים, ואולי לא נכיר לעולם.
המדרשים מתרחשים גם בתוך המציאות, בעולם החי של אנשים, משפחות, שמחות ואכזבות. אולי יותר מכל רצו חכמי האגדה להפגיש אותנו עם אלוקים חיים, עם תורת חיים, ולא עם אלוקים רחוק בשמי שמים, שאינו נוגע לחיים שלנו. לכן באות ההתרחשויות המרגשות של האגדה, המותחות והמשמעותיות, כמו אמונה גדולה הנוגעת בחיים.
 
שני אנגלמן
סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד ובהתמחות לספרות
 



 
 
 

 

 

 

מחבר:
אנגלמן, שני