דפי מאורות (5775-49)

בפרשתנו מופיע היתר מפתיע המפקיר באופן תמידי את רכושם של החקלאים: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (דברים כג, כה–כו).

 

 

​

אולם רש"י במקום מעיר שאין מדובר בהיתר לכל אדם: "כי תבא בכרם רעך – בפועל הכתוב מדבר" (רש"י שם). קביעה זו טעונה הסבר, שכן בקריאה פשוטה אין זה ברור כיצד הפועל נכנס לתמונה. עיון בדברי חז"ל מעלה כי קיימים שני כיוונים עקרוניים שונים שדרכם ניתן לענות על שאלה זו: רמזים בפסוק, וערכים.

 

א. רמזים בפסוק

מדרש ההלכה לספר דברים מתמקד במילה "כֶּלְיְךָ": "כי תבא בכרם רעך – יכול לעולם? תלמוד לומר: 'ואל כליך לא תתן', בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעל הבית" (ספרי, דברים, כי תצא, פסקא רסו).

הפסוק מדגיש כי אסור לאדם לשים ענבים בתוך כליו. ניתן לדייק מכך שהאדם כן נותן לתוך כלים של מישהו אחר, וכדברי הירושלמי: "ואל כליך לא תתן – אבל נותן את לכיליו של חבירך, ואי זה זה? זה הפועל" (מעשרות ב, ד).

דרך נוספת להסבר מופיעה בברייתא: "כדתניא: 'כי תבא' – נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כד) 'לא תבא עליו השמש' – מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר (בבלי, בבא מציעא פז ע"ב).

קיימת מילה משותפת בין הפסוקים שלנו ובין הפסוקים העוסקים באיסור הלנת שכר של פועל, ועל ידי גזרה שווה למדים כי גם אצלנו מדובר בפועל.

 

ב. היגיון ערכי

כיוון חשיבה נוסף המופיע בחז"ל מתבסס על בחינה של תוכן הפסוק לאור הגיון ערכי.

מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר. וכי אילו לא שכרו, מי התיר לו שיבוא בכרם ריעהו או בקמה שלו שלא מדעתו?! אלא כך הוא אומר: כי תבוא ברשות בעלים לעבודה – תאכל (רמב"ם, הלכות שכירות יב, א).

לדעת הרמב"ם, לא ייתכן שהפסוק פונה לכל אדם, מפני שאסור לאדם להיכנס לשדה חברו ללא רשות.

דרך נוספת להסבר מופיעה בבבלי:

דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה: "איסי בן יהודה אומר: כי תבא בכרם רעך – בביאת כל אדם הכתוב מדבר". ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל בריה (בבא מציעא צב ע"א).

איסי בן יהודה מסביר את הפסוק כפשוטו: מותר לכל אדם העובר בכרם חברו לאכול מהענבים כל עוד אין הוא לוקח "צידה לדרך". רב מתקומם כנגד דעה זו: "לא הניח איסי חיים לכל בריה" – מה יהא על פרנסתם של בעלי השדות אם כולם יעשו כך?

לאחר שראינו הסברים שונים לייחוס הפסוק לפועל, עולה ומתבקשת השאלה: מדוע לפועל מותר לאכול? בדברי חז"ל מצויים שני כיוונים שונים בתכלית לנימוק היתר זה: בהמיות, ושייכות.

 

בהמיות

הגמרא לומדת פרטים שונים בהיקף היתר האכילה מאדם לשור, וכן להפך: "אדם בתלוש מנלן? קל וחומר משור [...] שור במחובר מנלן? אמר קרא 'רעך' 'רעך' ב' פעמים, אם אינו ענין לאדם במחובר – תנהו ענין לשור במחובר" (בבלי, בבא מציעא פח ע"ב).

שור ואדם מוזכרים בנשימה אחת ובכך נרמזת השוואה בין היתר האכילה של השור ("לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ") והיתר האכילה של הפועל. הסתכלות זו באה לידי ביטוי בדברי רבנו בחיי: "והתורה לא התירה אלא כנגד הנפש המתאוה, כי כיון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר יאכל באסור" (דברים כג).

ההנחה היא כי האדם בכל אופן יאכל, ועדיף שיאכל בהיתר מאשר באיסור. מבחינה זו אדם דומה לבהמה ואי אפשר לדרוש ממנו לשלוט בעצמו.

 

 שייכות

באותה סוגיה מביאה הגמרא ברייתא אשר רוח אחרת נושבת ממנה: "כנפשך" – כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל, מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור" (בבלי, בבא מציעא פז ע"ב).

הגמרא עוסקת בחיוב מעשרות וקובעת שהפועל פטור מהם כשם שבעל הבית פטור. נימוק ההיתר הוא, "כנפש בעל הבית כך נפשו של פועל" – מעורר אותנו להתבוננות מחודשת על הפועל ועל תחושותיו: הוא עושה לילות כימים להצמחת הגידולים, "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב", משקיע בהם, מטפח אותם, דואג להם. השדה הוא חלק ממנו ובנפשו יש לו חלק בשדה, בדומה לבעליו. התורה קשובה לאותן תחושות כנות וטבעיות ומאפשרת לפועל לאכול מעט מהפֵּרות, פרי מעשה ידיו.

אלון מס

סטודנט בהתמחויות לתלמוד ולמקרא

 

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

כי תצא תשעה

מחבר:

מס, אלון