פרשת כי תצא

דפי מאורות (5771-49)
החיבור האישותי בין האיש לאישה
על פי ספר "התשוקה לחיים" מאת הרב שמעון אור
 
 

בפרשתנו מופיע איסור מתמיה מאוד האוסר על החזרת גרושתו לאחר שנישאה לאחר:
כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה. לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה כי תועבה הוא (דברים כד, א–ד).
תמיהה גדולה עולה מאיסור זה, שהלא האישה התגרשה כדין ונישאה לאחר כדין. מדוע אם כן ייחשבו נישואיה השניים בבחינת "הֻטַּמָּאָה" כלפי בעלה הראשון?
שימוש הכתוב בלשון זו ביחס לבעל הראשון מחייב להבין שתהליך הגירושין לא ניתק לגמרי בין הבעל לאשתו. יש חיבור אישותי הממשיך להתקיים אצל הבעל כלפי גרושתו, ולפיכך נישואיה השניים מהווים כלפיו "טומאה". מסקנות אלה מחייבות הבנה חדשה בתפיסת מעשה הגירושין, וממילא על מעשה החיבור האישותי שבין בני הזוג. דבר זה יסביר לנו גם מדוע דווקא מקור זה שעוסק בגירושין מהווה המקור המרכזי בחז"ל ללמידת דיני הקידושין (קידושין ד ע"ב).   
תהליך הגירושין המופיע בפרשתנו הוא "וכתב לה ספר כריתֻת ונתן בידה ושלחה מביתו". האישה אינה משולחת ריקם, אלא הבעל מפקיד בידה ספר כריתות. דבר זה בא לידי ביטוי גם בפועל "שילחהּ" שהוא משורש של"ח, היינו שליחות. קרי, האישה מבצעת בזה שליחות עבור האיש. מהו ספר זה המשולח עִמה ומהי שליחותה לבעלה?
המילה "ספר" מבטאת בכל מקום חיבור (ספר – אגד דפים, סיפור – חיבור משפטים, ספירה – צירוף פרטים רבים). כך גם המושג "זה ספר תולדֹת אדם" המופיע בבראשית בסוף תיאור הבריאה, מציג את החיבור שבין דורות שונים כמסכת חיים שלמה וחיה. על פי זה, כשהבעל נותן לאישה ספר כריתות הוא נותן לה למעשה את שורש החיבור ביניהם, מציאות של חיים שנתהוותה בה רק לאחר שהתאחדה עמו. מציאות הגבר ממשיכה להתקיים בה אף לאחר גירושיה ממנו. מכאן ניתן להסיק שה"ספר" הניתן לאישה בגירושיה הוא "ספר חייו" של הבעל, והוא ההופך אותה לשליחתו.
ביאור התוספות בגיטין (ב ע"א) שי"ב השורות בגט הן כנגד י"ב השורות הריקות שבספר התורה, מלמד שהמציאות הגברית הנמסרת לאישה היא מציאות שלפני רמת הכתיבה, קרי כוח המחשבה. כוח זה הוא היוצק תוכן לאותיות, כמו שכותב הראי"ה: "המחשבה הקודמת לאותיות, היא פועלת תמיד, והיא יסוד הגבורה שבנשמה" (ריש מילין). האיש הוא "המחשבה" המופשטת, האישה היא מימושה באותיות.
לאור הבנה זו מובן מדוע "הֻטַּמָּאָה" האישה כלפי בעלה הראשון, שהוא שעשה כלי (סנהדרין כב ע"ב) ומציאות חייו הרוחנית ממשיכה להתקיים בה לעד. מכאן הוברר מדוע דווקא מקור זה מהווה את המקור המרכזי לדיני הקידושין והחיבור האישותי בין האיש לאישה.
  
ישי שביט
תלמיד תכנית "גלי מסכתא"
         בית מדרש לחינוך והוראה כולל מרץ מבשרת ציון
 
 

 

 

 

מחבר:
שביט, ישי