פרשת כי תצא

דפי מאורות (5774-49)
מצוות הייבום
 
בפרשתנו מסופר על עניין חליצה, וכך כתוב:

כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה, לאיש זר: יבמה יבא עליה, ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה, הבכור אשר תלד יקום, על שם אחיו המת; ולא ימחה שמו, מישראל.

 

ואם לא יחפץ האיש, לקחת את יבמתו; ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה, יבמי. וקראו לו זקני עירו, ודברו אליו; ועמד ואמר, לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו, לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו; וענתה, ואמרה, ככה יעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו, בישראל: בית, חלוץ הנעל (דברים כה, ה–י).
מצוות הייבום היא מצווה לא פשוטה שעוררה קשיים אצל חז"ל. הרי כתוב כי אשת אחיך אסורה עליך כאחת הערוות, ואשת המת היא אשת אחיך. יש כמה פירושים המתמודדים עם קושי זה. המכילתא כותב:
זכור ושמור, שניהם נאמרו בדיבור אחד [...] "ערוות אחיך" ו"יבמה יבוא עליה" שניהם נאמרו בדיבור אחד [...] מה שאי אפשר לאדם לומר כן, שנאמר "אחת דבר אלוהים שתים זו שמענו', ואומר 'הלא כל דברי כאש נאום ה' ".
לפי המכילתא, דבריו של הקב"ה נשגבים מאתנו. כאשר הקב"ה אומר דבר אנו שומעים זאת כשני דברים שלעתים אף מנוגדים. הקב"ה אמר את עניין הייבום כדבר אחד יחד עם ערוות אחיך, ואנו כבני אדם שמענו זאת כשני דברים סותרים.
הברייתא ביבמות (דף לט) מביאה מחלוקת: "אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר – כאילו פוגע בערווה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר. וחכמים אומרים: יבמה יבוא עליה – מכל מקום". לדעת אבא שאול כל העניין של מצוות ייבום יכול להיות בעייתי כשאינו נעשה לשם המצווה ולשם שמים, אלא לשם דברים חיצוניים, אך חכמים חולקים עליו ואומרים שבכל מצב ובכל סיטואציה עדיף, וכדאי לייבם.
במהלך הדורות ראינו שינוי ברמת החשיבות של מצוות חליצה לעומת מצוות ייבום.
המשנה בבכורות אומרת: "מצוות הייבום קודמת למצוות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצווה. ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצווה, אמרו: מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום".
כאשר המייבם היה עושה את הייבום לשם המצווה – אכן עדיף לייבם, אך כיוון שעם הדורות חלה הידרדרות והמייבם עושה את המצווה לשם צרכים אחרים וחיצוניים, אזי פסקו חכמים כדעת אבא שאול, שעדיף לקיים חליצה.
כאשר הוקמה מדינת ישראל וחודשה הרבנות הראשית לישראל נעשה ניסיון על ידי הרבנים הראשיים לתקן שכל ישראל יחלצו ולא ייבמו. כך תיקנה הרבנות הראשית לישראל:
ברוב קהילות ישראל וכן בקהילות האשכנזים שבארץ ישראל, קבלו עליהם להלכה כדברי הרמ"א שפסק שמצוות חליצה קודמת למצוות ייבום, וגם כששניהם הייבם והייבמה רוצים בייבום אין מניחים אותם לייבם. ובהיות שבזמנינו הדבר ברור שרוב הייבמים אינם מתכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל שלא תהיה התורה כשתי תורות, לפיכך הרינו גוזרים על תושבי ארץ ישראל ועל אלה שיעלו ויתיישבו בה מעתה מעכשיו והלאה לאסור עליהם לגמרי מצוות ייבום, וחייבים לחלוץ...
הרב עובדיה חלק על תקנת הרבנות הראשית וכתב: "ומעתה הדבר ברור שהתקנה שהסכימו בה חברי ונשיאי הרבנות הראשית לישראל, אין לה כל תוקף לדידן הספרדים ועדות המזרח שקיבלנו הוראות הפוסקים ומרן השו"ע דמצוות ייבום קודמת."
חשבתי לעצמי, מה עניינה של מצוות הייבום? מה מהותה?
כאשר מעיינים בתורה מוצאים לא מעט מצוות המעידות על התורה כתורת חיים. הקב"ה מעוניין שלכולם יהיה טוב. כאשר אישה נותרת אלמנה ללא ילדים – מי ידאג לה? מי יפרנס אותה וייקח אותה לחיקו? ואז מגיעה התורה ומצווה על משפחת בעלה לקחת עליה חסות כדי שלא תישאר לבדה. זוהי תורת חיינו. שנזכה לגמול חסדים לסובבים אותנו.
 (על פי דבריו של ישי בס, "חתירה לפ"ש").
 
שלומציון שטרסברג
סטודנטית בהתמחויות לתושב"ע ולספרות

 

מחבר:
שטרסברג, שלומציון