בפרשתנו מסופר על דין של בן סורר ומורה: "וכי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם" (דברים כא, יח).
רש"י במקום מסביר: "בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרמיתו בשר וישתה חצי לוג יין, בן סורר ומורה נהרג על שם סופו [...] אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב".
לכאורה הדבר תמוה. מדוע התורה לא דנה אותו לכף זכות ומצפה שישוב בתשובה? והרי ידוע שאין דבר המעכב בפני התשובה ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אם כן למה התורה לא חסה על בן סורר ומורה?
בספר בראשית פרשת וירא נראה כי השאלה עוד מתעצמת. לאחר שאברהם משלח את הגר וישמעאל והגר משליכה את ישמעאל אל אחד השיחים במדבר, הקב"ה שולח מלאך להציל את הנער: "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כא, יז). מפרש רש"י בשם המדרש: "לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא ידון ולא לפי מה שעתי לעשות".
אם כן, מדוע את ישמעאל שעשה צרות רבות כל כך לעם ישראל הקב"ה דן על פי מעשיו כרגע ולא על פי מעשיו בעתיד, ואילו בבן סורר ומורה אומרת לנו התורה "ימות זכאי ואל ימות חייב"?
כדי לבאר את העניין ננסה לעמוד על דיוק הפסוקים. בפרשתנו, בעניין בן סורר ומורה, הוריו של הנער מדווחים ש"איננו שומע בקולנו" (דברים כא, כ) ואילו בישמעאל כתוב: "כי שמע אלוקים את קול הנער" (בראשית כא, יז). ניתן לומר בפשטות שעניין הקול והשמיעה שניהם למעשה מחברים בין המדבר והשומע.
כשישמעאל פונה בתפילה לריבונו של עולם, אף על פי שמעשיו מקולקלים, עדיין קיים קשר לקב"ה. יש מקום לשינוי, לתיקון, ולעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. לעומתו, הבן סורר ומורה איבד את עניין השמיעה בקול אביו ואמו: אין לו חיבור אליהם והם אינם יכולים להעביר לו את המסר האלוקי ולחנך אותו ליראה ולאהבת ה'. הקשר ביניהם נותק וממילא נותק גם הקשר בינו ובין ריבונו של עולם.
אנו, כמחנכים וכהורים, יכולים ללמוד רבות מן העניין המובא על חשיבות הדיבור, על הקשר המילולי-שמיעתי שבינינו ובין תלמידינו וילדינו.
דווקא בדור שבו הטכנולוגיה מתפתחת כל כך והילדים, ואף המחנכים, עסוקים רבות במדיות השונות, נוצרים מצבים רבים שבהם אנשים נמצאים פיזית האחד עם השני אך לא נוצר ביניהם שום קשר מילולי; לא עובר שום מסר חשוב ביניהם. עלינו לנסות להעמיק ולחזק את הקשרים הבין-אישיים כדי לייצר מצב של שמיעה הדדית בינינו ובין התלמידים שלנו.