פרשת כי תשא

דפי מאורות (5773-21)
בצלאל – אומן אשר רוח אלוקים בו
 
הפרשה לוקחת אותנו כל הדרך מהתרומה המדויקת של העשיר ושל העני כאחד, דרך המים שאתם רוחצים הכוהנים את ידיהם בבואם לגשת לעבודת המשכן, ריחות הבשמים העולים ממזבח הקטורת, משיחת בני אהרון, קדושת השבת האות בינינו ובין בוראנו, מעשה העגל המעיד על כמיהה חזקה לדבקות רוחנית ועד לרגע השיא שמשה מקבל את הדבר החשוב מכל, "והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות".
 
 

מתוך הפרשה נעסוק בנקודת אור המתייחסת אלינו, המכתב האלוקי שלנו בפרשה. דרך התכונות של בצלאל היוצר נבין מדוע דווקא הוא האדם הראוי להיות האדריכל הראשי של תכנון המשכן, המקום שמחבר בין שמים וארץ, ושל הכנת כליו ותפירת בגדי הכהונה.
"וידבר ה', אל משה לאמר.  ראה, קראתי בשם, בצלאל בן-אורי בן-חור, למטה יהודה. ואמלא אתו, רוח אלקים, בחכמה ובתבונה ובדעת, ובכל מלאכה".[1]
ה' מילא את בצלאל חכמה, תבונה ודעת, ורש"י מפרש: "בחכמה, מה שאם שומע דברים מאחרים ולמד; ובתבונה, מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד; ובדעת, רוח הקודש".
מעמיק הרב יואב מלכא, בשיחותיו השבועיות במכון מאיר לאור הפרשה, כי החכמה היא "כוח ה-מה" הכוח לשאול שאלות, ללמוד, להשיג ידיעות חיצוניות משמעותיות. החכמה פועלת על השכל; התבונה היא כבר פנימית יותר. כאן הלב נכנס לתמונה. התבונה היא מלשון בניין. היא מחברת את הידיעה החיצונית, הנרכשת עם האישיות הייחודית שלי, עם התהליך שהיא עברה בתוכי פנימה. החכמה שקעה לתוך בניין האישיות, ללא זרות, אלא להפך, על ידי פיתוח זהות עצמאית וכניסה של החכמה ללב, לקודש הקודשים שבנו.
הדעת היא כבר רוח הקודש, דבר הנשמה. כאן מתחילה להופיע הנביעה הפנימית, השלב שבו הרצונות הטובים מגיעים מעצמם, המידות הטובות מתעצמות והמעשים אחריהן. זה המקום שמתוכו את יכולה להעביר הלאה את התורה שלך, את היצירה שלך לעבר לבו הפתוח של הזולת.[2]
איך זה מתקשר אלינו? אנחנו זוכות ללמוד ולהפנים חכמות רבות וידיעות מצינורות שונים ומגוונים. מכינים אותנו לקראת השלב שבו נצטרך למלא את לבבות התלמידים והאנשים שישבו מולנו ביראת שמים, בנתינה ובעין טובה. לפני שאנחנו באות במטרה למלא, עלינו להתמלא.
בדיוק כמו בצלאל שכשמו כן הוא, חוסה בצל הא-ל, התמלא כולו חכמה, הפנים אותה לקרבו ורכש בינה, ורק כשהוא שלם ומלא רוח קודש הוא יכול להתחיל במלאכה הפיזית של בניית המשכן וכליו, שישרת את כל עם ישראל ויקרב אותם לדבקות אמתית עם בוראם.
כך אנחנו, מלאות ערכים ואידאליים, שואפות לשנות, לשפר, להיטיב, וזוכרות מעל הכול שהשינוי מתחיל בנו, שכדי להצליח לשנות עלינו להשתנות.
כל תלמיד, כל אדם שאליו נגיע ובו ניגע הוא משכן, עם ריח טוב, מים מטהרים, קרבת אלוקים, ואנחנו זוכות לפנות אליו לקודש הקודשים, ללבו. זה מצריך עבודת קודש ונקיות מאין כמותה. זאת אומנות וזאת חכמה הניתנת למי שיוצא לקראתה "ובלב כל-חכם-לב, נתתי חכמה".[3]
שנזכה!
 
שלומית בוני
סטודנטית בהתמחויות ללימודי ארץ ישראל
ולמחשבת ישראל (פק"ם)
 
  
 
[1]   שמות לא, א–ג.
[2]   קישור לשיעורו המלא של הרב יואב מלכא "חכמה בינה ודעת", מכון מאיר, י"א              באדר א' תשע"א :
[3]   שם, ו.
 
 

 

 

 

מחבר:
בוני, שלומית