פרשת כי תשא

דפי מאורות (5775-21)
היום הארבעים. היום הוא אמור לרדת. היום זה אמור לקרות. ההתרגשות רבה בקרב העם. קבלת הלוחות. קבלת התורה. כל כך מצפים לזה. הכיסופים גואים. אך הזמן עובר ו... "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר" (שמות לב, א).
 
 

הסיבה לחטא העגל, לחטא השפל והירוד של עם ישראל, מתוארת פה בפשט בכמה מילים: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר". רש"י מפרש "בשש" כפשוטו, איחור. עם ישראל טעה בספירת הימים וראה שמשה מאחר ואינו מגיע. מה היה נורא כל כך באיחור של משה מבחינת עם ישראל? רש"י מפרש, "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו דרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלוקות אשר ילכו לפנינו". משה רבנו היה מורה הדרך של עם ישראל, המנהיג, ואף נתפס כאלוקים, ועכשיו יש לעם צורך בתחליף.
הרמב"ן מביא את דברי רש"י ומבסס את דבריו עליהם, אך הוא חולק על רש"י בטענתו שעם ישראל החשיב את משה כאלוקים. הרמב"ן סבור שעם ישראל ידע את מקומו של משה, כמנהיג, כמתווך, ודווקא זה היה להם חסר כל כך,
אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו "משה שהורה לנו הדרך ממצרים" ועד הנה שהיו המסעים על פי ה' ביד משה הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר "שיורה הדרך לפנינו" על פי ה' בידו.
עם ישראל זקוק מיידית למישהו אחר שיורה להם את הדרך. אין הם מסוגלים לשאת את המחשבה שהם נתונים בחוסר מנהיגות. הצורך של עם ישראל במנהיג מעיד על חוסר הביטחון שלהם בעצמם ובכל מה שקיבלו עד עתה ממשה רבנו; אין הם מסוגלים להיות עצמאיים, לחשוב ולתפקד לבד בזמן שהמנהיג אינו בסביבה / המחנך אינו בכיתה.
שלמה המלך אמר בחכמתו, "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו). ביסודות החינוך, בשונה מהאילוף, היא השאיפה להנחיל למתחנך את היכולת לפעול גם כשהמחנך אינו לידו; לפתח עצמאיות ויזמה בתלמיד וחוסר תלותיות במחנך. עיקרון זה נובע מתוך ידיעה והבנה כי המחנך אינו נמצא כל הזמן בסביבת התלמיד.
יתרה מכך, האדמו"ר מפיאסצנה אף קורא ליסוד זה  תכלית החינוך. הוא מרחיב רבות על יסוד זה בהקדמתו לספרו חובת התלמידים:
צריכים לגדל ולחנך אותו [...] ליהודי נאמן עובד את ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, ואילו המצוה אפילו המרגיל, אינו בטוח שהבן או התלמיד המצווה והמתרגל יעשה כמצותו גם כשיגדל ויהיה ברשות עצמו [...] שלמה המלך, לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל "גם כי יזקין לא יסור ממנה", אלא גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו, באר לנו במילים: "חנוך לנער על פי דרכו" שזה היא העיקר [...] המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש [...] מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה, להוציאה, להצמיחה ולגדלה.
האדמו"ר מפיאסצנה מוסיף ומגלה לנו את הסוד הגדול, איך עושים זאת. איך גורמים לחינוך שלנו להישאר ולהיות טבוע בנער גם כשהוא לבדו וגם לאחר זמן? האדמו"ר הקדוש מלמד שהכול טמון בדבריו של שלמה המלך, תכלית החינוך והאמצעי לכך. כדי להגיע ל"גם כי יזקין לא יסור ממנה" צריך "חנוך לנער על פי דרכו". כאשר נמצא את הנשמה המיוחדת של הנער, נגדיל ונאיר אותה. הגדוּלה הזאת תישאר כי היא שלו. היא הדרך שלו.
עם ישראל מרגיש אבוד בלי המחנך שלו, משה רבנו, עד שהיה מסוגל להגיע בעקבות כך לחטא העגל. עם ישראל רצה מחנך ומנהיג צמוד אליו, אך אין זו התכלית הרצויה. לא זה האידאל בחינוך.
שנזכה בע"ה תמיד ל"גם כי יזקין לא יסור ממנה" על ידי "חנוך לנער על פי דרכו", היינו שגם כאשר לא נהיה בסביבת תלמידינו, החינוך יהיה חלק מהם וידעו מה חובתם ותפקידם. 
 
אורלי מרצבך
סטודנטית בהתמחויות לתנ"ך ולחינוך חברתי קהילתי



 
 
 

 

 

 

מחבר:
מרצבך, אורלי