דף הבית > פרשת כי תשא

פרשת כי תשא

דפי מאורות (5774-21)
הסברי הראשונים לחטא העגל
 

בפרשתנו מסופר על חטא העגל. האם בני ישראל היו אכן כה טיפשים להאמין שהעגל שעשו רק עכשיו הוא זה שהוציאם ממצרים שלושה חודשים קודם לכן?

 

 
איך זה שאנשים שראו מעשה מרכבה וקיבלו תורה מפי הגבורה האמינו שהזהב שהיה באוזניהם לפני שעה קלה הוא זה שהעלה אותם ממצרים?
הכוזרי הסביר (מאמר א, צז) שכיוון שהוטעו לחשוב שמשה מת (שבת פט ע"א) ומשה היה זה שעליו שרתה שכינה ורק בעזרתו ידעו לאן לפנות במדבר, רצו ישראל שבמקום משה תשרה מעתה שכינה על דמות זו של העגל. כלומר שתכלית מעשה העגל הייתה שמירה על קשר עם הבורא.
האמת ניתנת להיאמר שרעיון זה לא מרוחק כל כך, שהרי מיד לאחר מכן (תנחומא, תרומה ח) מצווה ה' לבנות משכן להשראת השכינה ובו שני כרובי זהב שמציאותם מאפשרת השראת שכינה בישראל. מכאן שטעותם של ישראל הייתה רק בכך שיצרו דמות מבלי שנצטווו, ועברו בזאת על ציווי של "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ). אבל ודאי שלא האמינו שיש בעגל המתכת כוח עצמי, וודאי שלא הייתה כאן עבודה זרה כפשוטה.
הרמב"ן מביא בפירושו לתורה (שמות לב, א) שכאשר ראו ישראל מעשה מרכבה במעמד הר סיני ראו שבמרכבה העליונה יש גם דמות פני שור, כמו שכתוב ביחזקאל (א, י): "ופני שור מהשמאל לארבעתן", וטעו להבין שהם מצויים כרגע תחת אותה הנהגה אלוקית שפני שור מסמלים אותם, תהיה אשר תהיה הבנת הדבר. לכן רצו שתשרה עליהם שכינה באמצעות דמות זו. נמצא שעיקרו של חטא העגל הוא בכך שלא טרחו להקדים ולברר אם אכן מותרת אותה דמות שרצו לעשות.
חטא העגל: אונס או זדון?
אם תאמר, כיצד ניתן בכלל לבוא אל ישראל בטענה כלשהי? הרי סבורים היו שמשה, מנהיגם המקשר בינם ובין ה', נעלם ואיננו, ובבת אחת נותרו בלב המדבר הנורא,  בלי לדעת מה ואיך לעשות. הלא נקל להבין לחרדתם העצומה מפני הבלתי נודע. אם גם במשה איש האלוקים נגזרה מידת הדין, מי יודע מה עומד לקרות להמון העם? כיצד ניתן אפוא לבוא בטענה אל אנשים מבוהלים אלה, החרדים לגורל נשותיהם וילדיהם הרכים, ועושים הכול כדי שתשרה שכינה עליהם במהירות המרבית?
למרות חוסר אונים זה שלאחר היעלמות משה רואים אנו שאלפים מישראל נידונו למיתה על חלקם בחטא העגל. לכאורה, מדוע נידונו ישראל כמזידים בעוד שמצבם היה קרוב מאוד לאונס גמור?
התשובה היא שאכן היה שם גם זדון. קודם עלייתו להר אומר משה לישראל במפורש, "והנה אהרון וחור עמכם, מי בעל דברים יגש אליהם" (שמות כד, יד). היה להם את מי לשאול! כל שאלה ובעיה הייתה צריכה להיות מופנית אל חור ואהרון שמשה מינה כממלאי מקום. במקום זאת מספרים חז"ל שהרגו בני ישראל את חור על כך שמחה על כוונתם לעשות את העגל, ובכלל לא שאלו את אהרון מה לעשות, אלא אמרו לו מה לעשות. רק אז, "וירא אהרון ויבן מזבח לפניו". המדרש אומר שכאשר אהרן הבין את המצב "מן הזבוח לפניו", וראה את חור הזבוח לפניו, הבין שאין טעם להוכיח אספסוף כזה. לכן עשה את העגל כדבריהם (שמות לב, ה; שמות רבה מא, ז).
בנקודה זו נחשבו ישראל כמזידים, כי כיצד זה עומדים לבנות צורה ומשערים שתשרה עליה השכינה?! מניין לכם שכך ראוי לעשות? לכו ושאלו את גדולי הדור, אך תחת זאת הם הורגים את ממלא המקום שהתנגד ומביאים את השני למצב שבו לא נותרה לו בררה אלא לעשות כרצונם ("אמרו לו: כשם שעשינו לזה כך אנו עושים לך", שמות רבה, שם). הרי רק מן הסחבת שנקט אהרון היו צריכים להבין שגם הוא רחוק מלהיות שלם עם הרעיון (שמות לב, ה, וברש"י).
(מעובד מתוך שיחות הרב נבנצל לספר שמות(
 
שלומית כץ
סטודנטית במסלול ריקוד (מחול ותנועה)

 

 
 
 

 

 

 

קבצים להורדה:
PDF icon כי תשא תשעד
מחבר:
כץ, שלומית