פרשת כי תשא

 

משה יכול היה באותו רגע להגיע לתחושות כעס, תסכול וייאוש עמוקות, שהעם שכל כך השקיע וטיפח ומסר את נפשו עבורו מתנהג כך. אך משה לא מאבד את עשתונותיו ומבקש מה': "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך". בהמשך, לאחר שמשה יורד לעם ומענישם, הוא פונה אל ה' במוכנות למסור את עצמו לטובת העם: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (לב, לב). הרמב"ן מסביר שבדברים אלו משה מקבל על עצמו לסבול את עונשם של בני ישראל במקומם עד כדי כך שהוא מוכן להימחות מספר החיים.

רבי ישראל מרוז'ין מסביר שהנהגה זו של משה נגזרת מתפיסתו את תפקידו של מנהיג ישראל. כדי להבין תפיסה זו, המתבטאת גם בהנהגת מלכות בית דוד, יש להשוות בין מלכות שאול למלכות דוד.

כידוע, המלכות נלקחה משאול בגלל שחס על צאן העמלקים. כאשר נתבונן בפסוקים המספרים על כך נראה כי בסיפור המעשה מתאר הנביא: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר" (שמואל א טו, ט). לאחר מכן, כאשר שמואל שואל את שאול "ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שמע" עונה שאול: "מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר". שאול מטיל את האשמה על העם ומוציא את עצמו מהאחריות למעשיהם. כתגובה לכך בא העונש "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך". ייתכן שאכן העם חמל על הצאן ושאול נהג כראוי, אך אם שאול, כמלך ישראל, מטיל את האשמה על העם ולא מוסר את נפשו על העם הוא אינו ראוי להיות מלך. תפקידו של המלך למסור את נפשו בעד העם ולא להפך, גם כאשר באמת האשמה מוטלת עליהם.

לעומת זאת, אצל דוד אנו מוצאים התנהגות הפוכה לחלוטין. לאחר שדוד מונה את ישראל וה' מעניש על כך את העם אומר דוד: "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי" (שמואל ב כד, יז). הרמב"ן (בביאורו לספר במדבר טז, כא) מסביר שהעונש כאן בא על העם באשמתם ולא באשמת דוד, ואף על פי כן דוד לוקח על עצמו את האשמה ומוכן לסבול את העונש במקום העם. מנהיג בעל מסירות נפש כזאת הוא המתאים להנהיג את עם ישראל והוא ה"רעך הטוב ממך" כלפי שאול באותה נקודה.

מסירות נפש זו באה מתוך תפיסת תפקידו של מנהיג העם ככזה שכל עניינו הוא לשרת את העם ולדאוג להם, ולא להפך. יועציו הזקנים של שלמה יועצים לרחבעם בנו להיות "עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם" (מלכים א יב, ז). זה כל עניינו של מנהיג, לשרת את עמו עד כדי מסירות נפש עליהם.

תפיסה זו אנו מוצאים בפרשתנו אצל משה רבנו, המנהיג הדגול. אף על פי שהוא יודע שהעם חטא וראוי להענישם (כפי שהוא אכן עושה בצורה מסוימת) הוא מוכן למסור את נפשו עליהם עד כדי להימחות מספר החיים. יתרה מכך, הוא מתחנן לה' שיסלח לעם כאילו הוא עצמו חטא: "וסלחת לעווננו ולחטאתנו". נכונות מוחלטת לשרת את העם עד כדי מסירות נפש היא הנדרשת ממנהיג בעם ישראל.

שנזכה בע"ה להיות בעלי מסירות נפש כלפי עם ישראל, ומתוך כך נזכה למנהיגים שכאלה. "ואשיבה שופטיך כבראשונה".